למרות שהנושא מטלטל, אני רוצה לדבר על גיל. לא מזמן חגגתי, או אולי ציינתי, יום הולדת 31. העניין הזה ממש מלחיץ אותי כי אני מתחילה להרגיש ממש זקנה. זה לא שצומחות לי שיערות לבנות, אלא יותר תחושה פנימית שלי. הכול מרגיש כבד יותר והאחריות והציפיות שלי מעצמי להתקדם בחיים ממש מורגשות.
למשל, לעבור לדירה עצמאית משלי או למצוא סוג של זוגיות שיתאים לי – וזה מפחיד אותי. עולות בי שאלות מה יהיה בעתיד וכיצד אתמודד עם כל אותם מכשולים. דבר נוסף שמלחיץ אותי היא כמובן הסביבה. מה יחשבו עליי מסביב? כלומר, כיצד אני נתפסת על ידי אחרים? לאיזה קטגוריה אני נופלת לתפיסתם? האם אני צעירה או מבוגרת? מה זה בכלל אומר להיות מבוגרת? האם מצופה ממני להיות אדם אחר? או בכלל אף אחד לא מצפה ממני לכלום ואולי זה בכלל יותר גרוע?
אני באמת לא יודעת. אני חושבת שכל תשובה רלוונטית תוביל אותי למסקנה שאני צריכה להשתנות, להיות בוגרת יותר בדרכי שלי, בהתאם לציפיות שלי מעצמי. אני חושבת שהתבגרות זה מסע אישי שכל אחד צריך לעבור בקצב שלו. עבורי, אני מניחה שמדובר בתהליך איטי ביחס לזה של אחרים, אבל מנגד, אולי במובנים מסוימים, מהיר יותר. בקיצור, תהליך שונה ממה שמקובל.
אמנם, אני לא עצמאית וזקוקה לליווי ולסיוע בצורות רבות. אבל, אני חושבת שאני גם בוגרת מאנשים רבים ביכולת האמפתית ובמידת המשמעת שלי כשאני מבצעת מטלות יומיומיות. זה מה שמסביר מדוע ההתבגרות היא מסע אישי. כולנו מתבגרים בקצב שלנו וכולנו עוברים מכשולים שונים לאורך המסע.
בכל זאת, אני מרגישה אכזבה מהקצב שלי והייתי רוצה להיות יותר עצמאית ובוגרת. מין דחף פנימי שצועק לי בזמן האחרון: קדימה, החיים מתקדמים ואת נשארת מאחור. אני רוצה מאוד להתקדם, אבל רק לא יודעת בדיוק איך. אולי במובנים אחרים, אני גם בכלל לא רוצה, כי נוח לי לא להתבגר ולא להתמודד עם דברים שמעוררים בי חרדות.
אולי זה בעצם התהליך של ההתבגרות, להתמודד עם השדים שהוא מעורר. אולי בגלל זה, זה כל כך קשה ומפחיד. אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שאני מפחדת. מפחדת שלעולם לא אצליח להגיע לשם, שלעולם לא אהיה עצמאית, שלעולם לא אתמודד עם השדים.
אני חושבת שבמקרה שלי זה סביר בהחלט להניח שאולי בסוף לא אתמודד עם התהליך הזה באמת עד הסוף כמו כולם, מבחינה מעשית, אבל אני ממש רוצה. האמת, שרוב הזמן אני מניחה בעצמי שאולי זה המצב לגביי.
ואולי, הדחף הזה להשתנות ולהתבגר מעיד על תקווה. אולי הוא בעצם מעיד שאני מרגישה צורך להתקדם במסע ולהתייצב אל מול השדים. אולי זאת המשמעות של להתבגר. לפתח אומץ, להתמודד עם הפחד, גם אם לא תמיד מצליחים ואפילו שנכשלים לפעמים כישלון מוחלט.
אני באמת לא יודעת אם אי פעם אנצח את השדים, את הפחדים, את המחשבות, אבל אני בטוחה שאמשיך להיאבק ולצעוד במסע, המסע של החיים, שלנו, האוטיסטים, הוא כנראה עוד יותר קשה ומסובך.
