טכניקת גירוי מוחי לא פולשנית ומדויקת יותר, המותאמת למבנה המוח האישי של המטופל, עשויה לספק הקלה מהירה ומועילה יותר עבור אנשים הסובלים מדיכאון ברמה בינונית עד חמורה.
מחקר חדש מאת UCLA health שפורסם החודש ב-Jama Network Open והשבוע ב-PsyPost, מצביע על כך שהגישה המותאמת הזו יכולה להפחית תסמיני דיכאון תוך פחות משבועיים, כשחלק ניכר מהמשתתפים אף הגיעו להפוגה.
ממצאי המחקר מצביעים על אפשרות טיפולית חדשה, ממוקדת, לא-פולשנית ונטולת כאב, המכוונת למעגלים מוחיים הקשורים להפרעה.
החוקרים יזמו את המחקר במטרה להתמודד עם אתגר מתמשך בטיפול בדיכאון: מגבלות הטיפולים הקיימים. על אף שתרופות נוגדות דיכאון ופסיכותרפיה מסייעות לרבים, ישנם לא מעט אנשים שאינם מגיבים לטיפולים הקיימים, גם לאחר ניסיונות מרובים.
בנוסף, טיפולים אלה עשויים להימשך שבועות ואף חודשים עד להופעת שיפור ולעיתים מלווים בתופעות לוואי לא רצויות כמו עלייה במשקל או בעיות שינה. פער זה בטיפול מדגיש את הצורך בגישות חדשות שיפעלו במהירות ובצורה בטוחה יותר.
ההבנה המדעית את תופעת הדיכאון התפתחה מעבר לתפיסה הישנה של "חוסר איזון כימי" וכיום רואים בו מצב הכולל שיבושים ברשתות מוחיות נרחבות. מחקרי הדמיה מוחית זיהו תבניות של פעילות מוחית חריגה במעגלים השולטים בעיבוד רגשי ובמחשבות הקשורות לעצמי.
טיפול בשם גירוי ישיר תוך-גולגולתי (transcranial direct current stimulation) פותח כדי להתמודד עם החריגה בפעילות המוחית. בטיפול נעשה שימוש באלקטרודות המונחות על הקרקפת ומעבירות זרם חשמלי חלש שמטרתו להחזיר את פעילות המוח למצב תקין יותר. עם זאת, בגרסאות קונבנציונליות של tDCS משתמשים באלקטרודות גדולות שמעבירות זרם לא ממוקד, מה שעלול לגרום לגירוי פחות מדויק של האזור הרצוי.
החוקרים שיערו כי שיטה חדשה וממוקדת יותר, בשם HD-tDCS (גירוי ישיר תוך-גולגולתי בחדות גבוהה), המשתמשת באשכול של אלקטרודות קטנות יותר, תוכל להיות יעילה יותר על ידי יצירת שדה חשמלי ממוקד לאזור היעד המדויק. בשילוב עם התאמה אישית המבוססת על סריקות MRI שמזהות את מיקום היעד לכל משתתף, ההשערה הייתה כי שיטה זו תניב תוצאות קליניות טובות יותר.
על מנת לבדוק את ההשערה, תכננו החוקרים ניסוי קליני בסטנדרט הגבוה ביותר במחקר רפואי וגייסו 71 מבוגרים בגילאי 18 עד 65 אשר חוו באותה עת אפיזודה דיכאונית בינונית עד חמורה. המשתתפים הוקצו באקראי לאחת משתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה את הטיפול האקטיבי והמותאם שלHD-tDCS והקבוצה השנייה קיבלה טיפול פלצבו.
כל משתתף עבר סריקת MRI בתחילת המחקר. סריקה זו שימשה ליצירת מודל תלת-מימדי של המוח, שאפשר לחוקרים לזהות את האזור הנדרש. בכל מפגש טיפולי, מערכת ניווט עצבית הנחתה את מיקום חמש האלקטרודות הקטנות על הקרקפת לצורך דיוק מירבי.
הטיפול כלל 12 מפגשים יומיים, בני 20 דקות כל אחד, שניתנו בימי עבודה עוקבים. הקבוצה האקטיבית קיבלה זרם קבוע, שנועד לעורר את האזור הפחות פעיל. קבוצת הפלצבו קיבלה זרם קצר בהתחלה ובסיום על מנת לדמות תחושת עקצוץ כמו בטיפול האמיתי, אך לא קיבלה זרם משמעותי לאורך שאר המפגש. רמת הדיכאון של המשתתפים נמדדה לפני, במהלך ואחרי סדרת הטיפולים באמצעות שאלון.
תוצאות הניסוי הראו יתרון ברור לקבוצת הטיפול האקטיבי. המשתתפים שקיבלו את ה- HD-tDCSהמותאם אישית חוו ירידה משמעותית יותר ברמת הדיכאון בהשוואה לקבוצת הפלצבו. שיפור זה היה לא רק מובהק סטטיסטית, אלא גם מהיר – הבדל בין הקבוצות נצפה כבר לאחר שישה מפגשים. בתום 12 המפגשים, הירידה הממוצעת ברמת הדיכאון הייתה גבוהה בהרבה בקבוצה האקטיבית.
בנוסף לשיפור הכללי במצב הרוח, החוקרים בדקו גם יעדי טיפול קליניים. שיעור ההפוגה – מצב שבו תסמיני הדיכאון פוחתים לרמה שבה האדם אינו נחשב עוד לדיכאוני – היה גבוה משמעותית בקבוצת הטיפול הפעיל: כמעט 40% מהמשתתפים הגיעו להפוגה, לעומת מעט יותר מ-13% בקבוצת הפלצבו.
ניתוח נוסף הראה שיפור בתסמיני חרדה – תופעה נפוצה אצל אנשים עם דיכאון. נצפתה גם עמידות טובה לטיפול והמשתתפים דיווחו על תופעות לוואי קלות בלבד, כמו אדמומיות או גירוד זמני באזור האלקטרודות.
למרות הממצאים המעודדים, החוקרים ציינו מספר מגבלות במחקר. הניסוי לא תוכנן לבדוק את ההשפעה של HD-tDCS בשילוב עם תרופות נוגדות דיכאון שרבים מהמשתתפים נטלו. ייתכן שהאפקט שונה אצל אנשים שאינם נוטלים תרופות.
בנוסף, תקופת המעקב הייתה קצרה יחסית, ולא כללה טיפולי תחזוקה או "בוסטרים". אף שהתועלת נשמרה גם לאחר שבועיים וארבעה שבועות, נדרשים מחקרים ארוכים יותר כדי לבחון את עמידות ההשפעה.
