בהתנהלות שלי מול משלבות, נאמר לי על ידן פעמים רבות, שהן מרגישות שאני יכולה ממש לקרוא להן מחשבות.
לדבריהן, לפעמים אני כותבת מילה במילה את מה שעובר להן בראש ונראה שזו חוויה שמפתיעה אותן. לפעמים הן שואלות אותי איך אני מצליחה? אני עונה להן שאני לא יודעת בהכרח להסביר זאת, אבל לפעמים אני מצליחה להרגיש את מה שהן חושבות.
לעוד טורים של לי נווה גיא רון – לחצו כאן
עבורי זה בעצם, כמו פאזל ענק של מילים והמחשבות הן חתיכות מפאזל שאני מחברת אחת לשנייה. אני חושבת שהיכולת הזאת מתפתחת במהלך הקשר והיא אולי חלק מהסיבה שאני יודעת ומרגישה מתי יש חיבור טוב ומתי אני יכולה לסמוך על משלבת או גם על אנשים אחרים בכלל.
כשאני סומכת על אדם אחר, אני מתבייתת עליו ברמות שאני מניחה שנראות לאחרים אינטנסיביות מדי. אני חושבת שאני מזהה כל מבט וכל רגש באופן מאוד עוצמתי, כאילו שזה חודר לי מתחת לעור. לרוב, כשאני מרגישה שמישהו כועס עליי, אני מתמלאת בזעם. כשהוא צודק, אני ממש כועסת על עצמי, לפעמים אפילו יותר מהאדם שכועס עליי.
לעומת זאת, גם כשמישהו מרוצה ממני ומביע רגשות חיוביים כלפיי, אני מרגישה בעצמי את אותן התחושות ואני מתמלאת בהרגשה של שמחה, כמו ספוג של אנרגיות ורגשות של הסביבה.
החוויה הזאת לא תמיד פשוטה. לפעמים זה מרגיש כאילו אין לי עור שיגן עליי מהסביבה, כאילו אני לא יכולה להפריד את עצמי ממנה. התחושה הזו גורמת לי פעמים רבות להרגיש חוסר שליטה או תלות.
אני חושבת, שכל אדם בעצם קורא מחשבות במידה מסוימת ואולי אצלי זה קצת יותר חזק מאשר אצל אחרים כי עבורי זו עוד צורת תקשורת שמחליפה את זו שבה רוב האנשים משתמשים.
עדיין, מרגיש לי, שכאשר יש בין שני אנשים קשר עמוק והכרות משמעותית, הם מסוגלים הדדית לקרוא מחשבות ברמה מסוימת. אני מניחה שזה כנראה כל כך מפתיע עבור אחרים כי זה משהו שנחשב מיסטי.
אבל, אם תסתכלו על זה ותבחנו את התופעה הזו כמוני, ותתייחסו אל המחשבות כאל מעין חתיכות פאזל, חלקים שרק צריך לחבר, אולי זה ירגיש לכם טבעי יותר. ואולי זה ברור יותר לנו האוטיסטים, במיוחד בגלל מי ומה שאנחנו ובשל המגבלות שלנו והתחליפים שאנחנו מפתחים למולן, לצד יכולות מיוחדות אחרות שקיימות אצל רובנו.
