"רננה, רוצה שאני אבוא אלייך?"
הבחור מציע לי ואני נכנסת ללופ של חרדה.
אני לא תמימה. להיפגש בבית זה להיפגש במיטה, בואו…
אבל האם אני נמשכת אליו? אולי אני מרחמת עליו? וואי וואי, אם אני חושבת מחשבות כאלה רעות, אולי אני משלה אותו?
רגע… אם ניפגש ובאמצע הפגישה יירד לי ממנו? איך אפשר להישאר בדייט כשאני רוצה לברוח? אז לא כדאי להיפגש.
ברוכים הבאים ללופ מחשבות של ROCD (Relationship OCD – אוסידי ביחסים). החרדה תעשה הכל כדי שאני לא אפגש עם הבחור.
תבינו, החרדה מרגישה כאילו מינימום רצחתי את הבחור! אז לפעמים יותר קל לנתק את הקשר, בשביל שיהיה לי שקט.
אבל יש לי פסיכולוגית תותחית שמציעה משהו אחר: להיפגש ולהסתכן. כלומר, לקחת סיכון שבאמצע הדייט יירד לי מהבחור, ולהתמודד עם החרדה בזמן הדייט.
היא אומרת שזה בסדר לא לרצות את בן הזוג לפעמים, כי רגש משתנה כל הזמן. שזה נורמלי לצאת ולהתנסות, ושאם אני אחכה להיות בטוחה שאני רוצה אותו, זה אולי לא יגיע. קיצר, אין סיכוי בלי לקחת סיכון.
אז אני מקשיבה לפסיכולוגית ויוצאת לדייטים, אבל מה קורה כשיורד לי ממנו באמצע הדייט? מזכירה לכם את הדייט במסעדה:
יצאנו מהמסעדה, עמדנו ליד האוטו ואז… הוא בא לנשק אותי.
השפתיים נצמדו, לרגע זה הרגיש נפלא, אבל אז בום.
הרחתי מהפה שלו ריח של חומוס. זה מה זה הוריד לי! התרחקתי.
הוא נכנס לרכב, אבל אני נשארתי עומדת ולא יודעת מה לעשות. החרדה בפנים צעקה לי: "רננה, תגידי לו שהריח שלו דחה אותך ושאת לא רוצה להמשיך לדירה".
"הכל בסדר?" הוא שאל כי לא נכנסתי לרכב.
"כן כן", נכנסתי לרכב.
בנסיעה שתקתי. בפנים אכל אותי לופ של ROCD ("אני משלה אותו, הוא דוחה אותי, מה אני עושה איתו?").
הגענו לדירה ואז אמרתי:
"היה לך ריח של חומוס כשנישקת אותי, קח, יש לי מסטיק. אבל רואה? לא סיימתי את הדייט, למרות החרדה".
"רננה, את אמורה לקבל פרס שנשארת איתי?" הוא שאל בזלזול.
מה, הוא לא מבין שמגיעה לי מדליה שלא ברחתי?! אוף, הנורמליים האלה לא מבינים כלום.
תקשיבו, הפסיכולוגית אומרת שמה שאמרתי לו נקרא "טקס וידוי". כלומר אני מרגישה רע עם עצמי שנגעלתי ממנו, אז אני חייבת להגיד לו את זה (טקס וידוי) כדי לנקות את המצפון שלי.
ומה הפתרון שהפסיכולוגית מציעה? דווקא לא לעשות טקס וידוי. להשאיר את המחשבות אצלי ולהתבשל עם החרדה. אמא, איזה קשוח!.
ככה המוח מתרגל לאט לאט, החרדה מגיעה לשיא ואז היא חולפת.
אם אני נשברת ועושה טקס וידוי (אומרת לו שהוא מגעיל אותי), זה גם מרחיק את הבחור וגם משאיר אותי במעגל ה-OCD (טקס-הקלה, טקס-הקלה).
אבל זה קשה לעשות את זה!. אני כל כך נבהלת מהמחשבות שעוברות לי בראש, שאני ישר מאמינה להן, מזדהה איתן וחייבת להגיד אותן, אוף.
בחדר הטיפול אני שואלת את הפסיכולוגית: "האם אני באמת רוצה אותו? אולי אנחנו לא מתאימים? אולי זה שלא נמשכתי אליו כשהוא בא לנשק אותי, אומר משהו?"
הפסיכולוגית שתקה. היא בכוונה לא עונה ל"שאלות אישור" כי הן מזינות את ה-OCD. ואז היא אמרה פנינת חוכמה שהביאה לי כאפה מצלצלת:
"רננה, ברגע שאת באמת לא רוצה גבר, כלומר ברגע שזה לא מוחלט, אז את לא מתלבטת וגם אין לך חרדה, את ממשיכה הלאה.
אבל ברגע שאת רוצה אותו או אולי רוצה אותו, אז המחשבות של 'כן או לא' ישגעו אותך כל הזמן. את צריכה ללמוד לחיות עם הספק.
'כן או לא' זה סימפטום של כן. גם 20% בטוחה זה מספיק. את אף פעם לא תרגישי 100% בטוחה שאת רוצה אותו".
וואלה היא צודקת.
"אז איך להתנהג כשהוא בא לנשק אותי עם ריח של חומוס?"
"תמיד תחשבי מה האדם הסביר היה עושה".
"מ… לא יודעת… אולי היה מציע לו מסטיק? צוחק על זה?"
"בדיוק! האדם הסביר לא היה נכנס לחרדות ומנתק קשר בגלל זה".
"אבל יש לו עוד חסרונות, חוץ מריח פה".
"לכל אחד יש חסרונות. אל תיקחי כל חיסרון שלו כסימן להפסיק את הקשר. אם זה לא דיל-ברייקר, תתעלמי. חשוב שתביני ש-כל אחד חושב דברים שליליים על בן הזוג שלו, זה לא אומר שהוא לא רוצה אותו".
זה הרגיע אותי לדבר איתה. פתאום מותר לי לא להיבהל מהמחשבות של עצמי. אז רציתי לשתף אתכם, כדי שגם אתם תרגישו הקלה 🙂
בהצלחה, אחים לצרה.
