יש לי כל מיני הרגלים שסיגלתי לעצמי בחיים. אני יודעת שלכולם יש הרגלים בחיים אבל אצלי, כנראה בשל האוטיזם, זה הרבה יותר נוכח, בעיקר כי אצלי יש בזה נוקשות מאוד גבוהה.
לרוב, כשמשהו בשגרה שלי משתנה, אני מרגישה חסרת אונים, מפוחדת וחרדה. קשה לי מאוד להסתגל שהסביבה המוכרת שלי משתנה. השגרה שלי כל כך נוקשה, שאני חושבת שהייתי יכולה להיות יעד אולטימטיבי למעקב.
כל בוקר אני קמה כמעט בערך באותה שעה, מתארגנת בדיוק באותו סדר, לא משנה מה קרה. אני הולכת לשירותים בדיוק באותם זמנים, אפילו אם אני לא צריכה. פשוט מהרגל. אני אוכלת ארוחת בוקר שכמעט תמיד מורכבת מאותם מרכיבים. אני חותכת לי את הירקות ומחכה למשלבת שתסמן לי אישור להמשיך ולהעביר אותם לצלחת, ממלאת כוס מים ומתיישבת.
כשאני כותבת, אני חמיד כותבת באותה צורה. כשאני מקלידה את האות ז', אני תמיד מקלידה ג' במקום, למרות שאני אף פעם לא מתבלבלת ביניהן בכתיבה. אני עושה דברים בסדר שחוזר על עצמו. הקיבעון הזה נותן לי להרגיש יציבות.
כאשר הדברים לא מסתדרים לי לפי התוכניות, אני כמעט תמיד מתקשה מאוד להכיל את זה. הלב שלי מתחיל להלום, הכול נהיה רועש מדי ואני לא מסוגלת להתרכז בדבר. במקרים קיצוניים, אני נשכבת על הרצפה, מעיפה דברים או זורקת אותם מהחלון. לפעמים, כשאני מתרגזת, אני נושכת לעצמי את גב כף היד וצועקת. כשזה ממש קשה לי להכיל, אני פשוט הולכת, לפעמים בריצה.
התגובות שלי במצבים האלה לפעמים ממש מבהילות את הסביבה ואני מרגישה רגשות אשם על האופן שבו התנהגתי, אבל מי שמכיר אותי קצת יותר לעומק, בדרך כלל נבהל פחות ויודע מה לעשות כדי לעזור לי להירגע. כשאני צריכה פעולת הרגעה שכזאת, אחד הדברים שעוזר לי הוא מגע. כמו למשל, אחיזה או הרפיה של מגע בידיים עם קרם ידיים שיש לו ריח מוכר.
בכללי, אני חושבת שתחושה מוכרת עוזרת לי להירגע במצבים האלו, ולמרות הקושי והאתגרים שפירטתי, עדיין לא פעם אני בוחרת שלא להימנע מחוויות חדשות. זה תמיד קשה בהתחלה ואני הרבה פעמים מתקשה ומתנהגת באופן קצת נוקשה. עם הזמן, אני מסתגלת. בעיקר, כשיש לי עוגנים להישען עליהם, כמו למשל, לשבת במקום קבוע.
אני מניחה, שלכולם קצת קשה אם דברים לא מסתדרים כמו שציפיתם, אז אולי זה קצת עוזר להבין. לכולנו יש את הדרך שנוחה לנו, רק שאצלנו זה הרבה יותר מהותי, כי ברגע שמדובר בדרך לא מוכרת ואני נמצאת בלא נודע, זה מרגיש מפחיד ולבד ואני חשה שאני מאבדת את היכולת לשלוט בעצמי.
כל אחד מאיתנו היה רוצה להרגיש בטוח, כל אחד בדרכו שלו. אז, רק זכרו כמה זה קשה לנו ושלכל אחד יש את הדרך שעוזרת לו להירגע. לפעמים זה משהו מוכר, לפעמים זה מגע ולפעמים מרחק.
אם אתם רוצים לעזור, לכל אחד ואחת ולאוטיסטים בפרט, אני מציעה שתבדקו מה מתאים לאדם שמולכם ושתזכרו שבסוף לכולנו קשה להסתגל וכולנו זקוקים למעט זמן. אבל, ברגע שמצליחים, אנחנו מגדילים את החוויות שלנו ואת האפשרות להכלה של המצב ולהצלחה בתחושה ובמטרות שאנחנו מציבים לעצמנו.
