אנחנו בנובמבר והלימודים באוניברסיטה התחילו עכשיו. אני מתמללת לסטודנטית כבדת שמיעה. יעני יושבת לידה בשיעור ומקלידה את מה שהמרצים אומרים.
יום ראשון ללימודים, אני קמה 6 בבוקר כמו סודנית (מזכירה לכם שהתרגלתי בעסק שלי לעבוד בשעות שלי, אז שכחתי מה זה לקום לעבודה כמו בן אדם שכיר נורמלי).
ב-7 התנעתי את האוטו. לקח לי שעתיים (!) להגיע מגדרה למרכז. פייי, שעתיים בפקק, אין עצבים כאלה.
מגיעה לאוניברסיטה, ועכשיו אני צריכה לתמלל 8 שעות. לתפקד. להיות נורמלית. איזה קשוח!.
הגעתי עצבנית מהפקקים, ואז הסטודנטית שאני מתמללת לה דפקה לי משפט: "רננה, אני מביאה אותך לפה בשביל…"
ירד לי המסך מעצבים. גם ככה אני בורדרליין שלא צריך הרבה כדי לעצבן אותי. גם ככה עברתי 87 עבודות כי קשה לי עם סמכות, עם מרות של בוסים.
היא באה עליי? "אני מביאה אותך"?
לא חמודה. ביטוח לאומי שולח אותי לתמלל לך והוא מממן את זה. את לא הבוסית שלי.
עניתי לה בצורה לא הכי שירותית והיא התלוננה עליי לבוס בחברת תמלול. זה הרס את האווירה בינינו, ואז כל היום ישבנו בשקט. 8 שעות תמלול היו כמו נצח. זה מה שקורה כששולחים נתמכת ביטוח לאומי (אני) לעזור לנתמכת ביטוח לאומי (היא).
ס'עמק, מכללה של עשירים, לוקחים ימבה כסף שכר לימוד, הם לא יכולים לדאוג לכיסאות מרופדים? הלך לי התחת 8 שעות.
גם לא ידעתי שישדדו אותי בקפיטריה. סנדביץ' ארוז זה 39 שקל. שתיתי גם זירו. מפה לשם, כל היום הלך לי 100 שקל רק על אוכל. אין מחיר מפוקח לסטודנטים? למה, בגלל שההורים שלהם עשירים, עושים ארגזים, אני צריכה גם להישדד?
קיצר, נגמר יום הלימודים, ואני עומדת, שוב בפקק, בחזרה הביתה. בשלב הזה, אני בדיכאון. יום שלם תמללתי בשיעורים לא מעניינים, ועכשיו צריך להתחיל לתפקד.
צריכה לקפל כביסה, ללכת לכספומט, ללכת דחוף למוסך, לקנות אוכל בסופר, לקנות כדורים בסופר פארם ולבשל.
יודעים מה עשיתי? הגעתי הביתה ונרדמתי 12 שעות. כן כן, לא עשיתי כלום מהרשימה.
אחי, שהוא בן אדם נורמלי מתפקד, אמר לי שהוא לא ישן 12 שעות מאז גיל 12.
תגידו, איך הם עושים את זה לעזאזל?! איך אנשים נורמלים מתפקדים? כשאין מצב רוח, אין אנרגיה. גם בטח יש להם יותר סידורים ממני, בגלל שיש להם ילדים.
וואלה, לא הצלחתי להכניס בעצמי מוטיבציה, פשוט קרסתי למיטה אחרי המכללה.
קמתי אחרי 12 שעות ויודעים מה חשבתי? רק שאף אחד לא זרק משהו בפח שלי. אמיתי לגמרי, כל מה שעניין אותי זה שהתרשלתי בלשמור על הפח שלי, כי לא הייתי בבית.
האדם הנורמטיבי בכלל לא שם לב אם השכנים זרקו לו בפח! אין, אני אומרת לכם, אני לא אפויה.
כמתמודדת נפש, התפקוד שלי נמוך מאוד מהממוצע. מה לא בסדר בי? למה אני לא מסוגלת להחזיק משרה מלאה כמו כולם? זה מדכא אותי לעבוד מלא שעות.
אנשים עובדים בכמה עבודות, מתחתנים, מביאים ילדים ובנוסף יש להם כוח גם לטייל ולטוס. אני לא שם.
אחי אמר לי שבמקומי הוא היה הולך ביום שישי למוסך. אבל עליי זה ישב חזק שצריך ללכת למוסך, זה העיק עליי, זה לא נתן לי מנוחה עד שתיקנתי את האוטו.
אחי גם יכול לראות שיש ערימות כביסה ולהיות אדיש, אבל לי זה עושה בלגאן בלב. מרגישה שאני מאבדת שליטה כשאני רואה ערימות כביסה.
אז בשביל לקבל תחושת שליטה, אני לוקחת עבודות של 3 שעות ביום, ואז אני מספיקה להשתלט על הסידורים.
ולשמור על הפח… :\
