אני מזיז את הכיסא למרכז החדר ומפעיל את המצגת. "ייצוג עצמי" כתוב עליה. אני מחכה בסבלנות שהמטופלים מהמחלקה הסגורה יבואו ויצטרפו אליי בחדר.
זה מוזר לי, פעם בשבועיים, לעבור את השער בכניסה לבית החולים הפסיכיאטרי. המקום שנכנסתי אליו כל כך הרבה פעמים כמטופל – אבל עכשיו אני נכנס אליו בתור משהו אחר לגמרי. עמית מומחה.
מוכנים לשלם על פגישה עם מתמודד נפש בקליניקה? | הטור של רננה אורן
כשההרצאה מתחילה אני מציג את עצמי. קוראים לי אמיר. אני מתמודד נפש. כמוכם, גם אני הייתי מאושפז במחלקות סגורות. אני יודע איך זה מרגיש להיות בנעליים שלכם. היום, אנחנו נלמד איך לייצג את עצמנו מול הרופאים ומול הצוות המטפל.
הם מרוכזים. הם מקשיבים. הם מנהלים איתי שיחה. אני מביא להם את הקול שאף אחד אחר לא יכול להביא להם במקום הזה – את הזווית האישית שלי כמישהו שהוא כמוהם. מישהו שהגיע לכותלי מחלקה פסיכיאטרית שבור, אובדני, פצוע – ומצליח לחיות למרות זה.
עברו שנתיים מאז שעבדתי בתוך מחלקות פסיכיאטריות וזו העבודה הכי משמעותית שעשיתי בחיים שלי. לא הגעתי למחלקות כדי להיות חלופה לטיפולים אחרים. זו לא הסיבה מדוע הייתי שם ולא הסיבה למה הכשירו אותי. הכשירו אותי להיות הגשר, הפה והדוגמה האישית למתמודדי נפש.
התפקיד הזה נקרא "עמית מומחה" או ”Peer Support Specialist” באנגלית. זו לא המצאה ישראלית ולא טרנד חדש. בארצות הברית, המקצוע קיים כבר עשורים ומשרד הבריאות הפדרלי הכיר בו כפרקטיקה מבוססת ראיות כבר ב-2007. היום יש בארה"ב למעלה מ-100,000 עמיתים מומחים מוסמכים והשירות ממומן דרך מערכת הבריאות הציבורית.
גם בישראל המקצוע מוכר. עברתי הכשרה מסודרת בפיקוח משרד הבריאות. למדתי על גבולות התפקיד, על אתיקה מקצועית, על מה מותר לי לעשות ומה לא. בכל תקופת העבודה שלי היו לי פגישות הדרכה שבועיות עם עובדת סוציאלית – בדיוק כמו שיש לכל איש מקצוע בתחום בריאות הנפש. לא לימדו אותי להיות פסיכולוג או לתת טיפול. לימדו אותי להיות משהו אחר לגמרי.
כשאדם מאובחן לראשונה כמתמודד נפש, הוא מוצא את עצמו ביום בהיר אחד בלי סוכנות, מול מערכת מסורבלת שמכתיבה לו איך להתנהג. הוא נכנס לעולם של מונחים קליניים ורפואיים – "הפרעה", "תרופות", "תופעות לוואי". החברה סביבו לא נותנת לו אפשרות לראות שאפשר לחיות חיים מלאים עם אבחנה פסיכיאטרית כי הסטיגמה חוסמת את הראייה הזו. והוא נשאר לבד עם הסטיגמה הזו – גם החיצונית וגם הפנימית.
לפסיכיאטר יש תפקיד. לפסיכולוג יש תפקיד. לעובד הסוציאלי יש תפקיד. אבל אף אחד מהם לא יכול להסתכל על המטופל ולהגיד: "גם אני הייתי שם. גם אני יודע איך זה מרגיש." או "כשאני הייתי בנקודה הזו, זה מה שעזר לי". זה מה שעמית מומחה מביא.
אפשר לחשוב על זה כמו ההבדל בין מישהו שהוא דור ראשון להשכלה גבוהה לבין מישהו שיש לו אחים גדולים והורים אקדמאים. מי שהוא דור ראשון יעשה טעויות, לא ידע דברים בסיסיים, ולא יהיה לו את מי לשאול. לעומת זאת, מי שיש לו אח גדול שעבר את המסלול לפניו – יש לו יתרון משמעותי. מישהו שידריך אותו, שיגיד לו מה הטעויות הנפוצות, שיעזור לו להתמצא במערכת. לכן מוסדות אקדמיים מזהים סטודנטים שהם דור ראשון ונותנים להם חונכות וליווי צמוד יותר.
עמית מומחה הוא האח הגדול של מערכת בריאות הנפש. מישהו שעבר את אותו מסלול, שיש לו ניסיון וראייה מצטברת. הוא יכול לתת הכוונה שאף אחד אחר לא יכול לתת – לא כי הוא יותר חכם, ולא כי הוא מחליף את מערכת הטיפול – אלא כי הוא היה שם.
מה עמית מומחה עושה, אם כן? הוא מלווה ומייעץ ברגעים קריטיים. הוא נותן עצות מניסיון. הוא מתווך בין המתמודד לבין המערכת. הוא מפחית סטיגמה. הוא הדוגמה החיה לכך שאפשר לחיות עם אבחנה פסיכיאטרית.
מה עמית מומחה לא עושה? הוא לא נותן טיפול נפשי. הוא לא תחליף לפסיכולוג או לפסיכיאטר. והוא לא עובד בלי הכשרה ופיקוח.
לפני כמה זמן פגשתי מישהו שהיה בשירות לאומי מותאם לאנשים עם התמודדות נפשית. העברתי לו ולחבריו הרצאה על ייצוג עצמי אי-אז, כשהייתי עמית מומחה בתוכנית מוכרת על ידי משרד הבריאות.
הוא זכר אותי שנים אחרי. הוא אמר לי שהוא זוכר משפט אחד שאמרתי: "אני אמנם דורש הרבה תחזוקה – עו"ס בסל שיקום, פסיכולוגית – אבל אני חי חיים מלאים. הוא זכר את זה כי הקיום שלי נתן לו תקווה. זה מה שעמית מומחה עושה. לא מחליף טיפול. נותן תקווה.
