אחד העיסוקים האהובים עליי במהלך היומיום שלי הוא העיסוק באוכל. יש לי שגרת אכילה די קבועה, כמרבית העיסוקים בחיי.
את מי שזה מעניין אז ככה – לרוב, בבקרים אני אוכלת כריך עם ממרח חומוס או כרוב במיונז וחותכת לעצמי בצד עגבנייה ומלפפון. בצהריים אני מכינה לעצמי צלחת עם אורז ועוף ולפעמים אני אוכלת שניצל במקום. בערב אני בדרך כלל אוכלת ביצה קשה וגבינה צהובה עם כרוב בצד וקינוח של שתי עוגיות.
כשאני אוכלת, אני פועלת בסדר קבוע על הכול. אני אוציא לי ממרח, אשטוף ואחתוך ירקות, אוציא לחמנייה ואשים בה ממרח לפי כמות ששמים לי מראש בכוס מדידה. הסיבה ששמים לי מראש בכוס מדידה כמות של ממרח למרוח בכריך, היא שיש לי קושי לעצור את עצמי כשאני אוכלת ואני מסוגלת לקחת כמויות אוכל מוגזמות מאוד וגם לאכול הרבה אחרי שהתפוצצתי מהכמות.
הרבה פעמים אני חושבת שהדברים האלה נראים מוזר לאנשים. גם ההורים שלי אומרים לי שאני מאוד מגזימה. אני באמת לא יודעת למה קשה לי כל כך. כשאני שותה, אני לא מתקשה באופן הזה. להיפך, אני לפעמים אפילו לא שותה מספיק. אבל, האוכל הוא הדבר שאני הכי מתקשה לשלוט בו.
אגב, עד גיל בגרות הייתי רזה מאוד ואכלתי במידה וגם באופן בריא. עד היום אני שותה אך ורק מים, ולא שום דבר אחר. אוהבת דגים. אוכלת ירקות. אבל, בעשור האחרון למדתי לאכול פחמימות ומתוקים.
עד גיל 16-15 בערך לא נגעתי במתוקים. היום זו אחת מאהבותיי או מחולשותיי הגדולות. כשאני אוכלת, אני הכי בשליטה והכי לא בשליטה בו-זמנית. אני יודעת להכין לעצמי אוכל ולשטוף ולנקות אחריי, אבל אני לא יודעת מתי לעצור ומתי אני שבעה.
בניגוד לרוב האנשים שירגישו שהגזימו ויעצרו, אני אמשיך תמיד עד שייקחו ממני את הצלחת או עד שהצלחת תהיה מבריקה. חשוב לי לאכול בריא, חשוב לי לאכול את מה שאני צריכה, אבל כשאני בסביבה זמינה של אוכל טעים, אני לגמרי מאבדת שליטה.
כשאני אוכלת באופן כזה שהוא נטול בקרה, אני מרגישה עונג. קשה לי מאוד שמתערבים לי בכמות ואז אני מתעצבנת נורא. אני יודעת שמי שמתערב רוצה בטובתי ולא מונע מרצון להרע. בכל זאת, זה מרגיש שלוקחים לי את מעט העצמאות שעוד נותרה. אני מבינה שעוצרים אותי מאהבה, אבל זה עדיין מאוד קשה ואני ממש אשמח שתבינו את זה ותנהגו בחמלה.
חשוב לי לציין, שהקושי הזה ממש לא ייחודי לי. להרבה אנשים על הרצף (ולפעמים גם נוירוטיפיקליים) יש קשיים דומים. למרות שהקושי שלי אינו ייחודי לי, הרי בסופו של דבר כל אחד מאיתנו שונה ומתמודד עם אתגרים משלו. הרבה מאיתנו מתקשים לאכול אוכל מגוון ואוכלים אוכל שאינו מזין, מתוך קושי וסלידה מטעם או מרקם.
אז, למרות שיש לנו הרבה דברים במשותף, תזכרו שמה שנכון לי, לא בהכרח נכון לכולם. מה שכן משותף לנו לרוב, בין אם אנו נוירוטיפקליים או אנשים על הרצף, הוא הצורך בתמיכה, הבנה וחמלה. לכן, השתדלו להבין את האתגרים מולם כל אחד מאיתנו עומד, והיו רגישים כלפיהם, גם בכל הקשור להרגלי האכילה שלנו.
לעוד טורים של לי נווה גיא רון – לחצו כאן
