מתוך ייאוש, צעיר ניו זילנדי הסתיר את לקות הראייה שלו כדי להגיע לריאיון עבודה, אך גם הפעם הדרך לשוק התעסוקה נקטעה. ג'ורדן לנגלי, בן 26, מוגדר כעיוור על פי החוק וזה כשנתיים אינו מצליח למצוא עבודה. החשש מפסילה מיידית מצד מעסיקים גורם לו שלא לציין את המוגבלות בשלבים הראשונים של הגשת מועמדות, מתוך תחושה שדי בעצם האזכור כדי לסגור דלתות עוד לפני שניתנת הזדמנות אמיתית להוכיח יכולת.
בשנת 2025 זומן לריאיון עבודה בסופרמרקט לתפקיד של סידור מדפים. במהלך הריאיון עלתה סוגיית לקות הראייה והדיון התמקד בשאלות של יכולת קריאת כיתוב קטן על אריזות והתמודדות עם דרישות היום יום של התפקיד.
לנגלי סבר כי במסגרת עבודה בפועל היה מסוגל לפתח פתרונות מותאמים ולבצע את העבודה בדרכו, אך ההכרעה התקבלה כבר בשלב הריאיון והוא לא התקבל.
המקרה של לנגלי אינו חריג אלא משקף דילמה רחבה המוכרת לאנשים רבים עם מוגבלות. מוג'ו מאת'רס, מנכ"לית ארגון אסיפת אנשים עם מוגבלות בניו זילנד ולשעבר חברת פרלמנט, מתארת מציאות שבה מועמדים נאלצים לבחור בין הסתרת מוגבלות מחשש לא להישקל כלל לבין חשיפה מוקדמת שמובילה לא פעם לפסילה שקטה.
גם כאשר הכישורים והניסיון המקצועי תואמים את דרישות התפקיד המוגבלות עצמה ממשיכה להיתפס כבעיה ולא כמאפיין שניתן להתמודד איתו באמצעות התאמות סבירות. לדבריה, אף שהשיח הציבורי והמשפטי הפך זהיר יותר, עמדות עומק של מעסיקים כלפי העסקת אנשים עם מוגבלות משתנות באיטיות רבה.
ההיבט המשפטי מוסיף רובד נוסף של מורכבות. עורכת הדין ברברה באקט מסבירה כי החוק בניו זילנד מעניק הגנה רחבה מפני אפליה על רקע מוגבלות בכל שלבי ההעסקה לרבות תהליכי מיון וגיוס ובלבד שהאדם מסוגל לבצע את הדרישות המהותיות של התפקיד עם או בלי התאמות סבירות.
עם זאת, היא מדגישה כי חובת תום הלב חלה גם על מועמדים וכאשר טופסי מועמדות כוללים שאלה ישירה על מוגבלות הרלוונטית לביצוע העבודה הימנעות מגילוי עלולה להיחשב כהטעיה ולפגוע באמון שבבסיס יחסי העבודה. באקט מבהירה כי נקודת האיזון מצויה בשאלה האם למוגבלות יש השפעה ממשית על ביצוע התפקיד או על הצורך בהתאמות ולא בעצם קיומה של המוגבלות כשלעצמה.
הרקע הכלכלי מחדד עוד יותר את הקושי. בשנת 2025 עלה שיעור האבטלה בניו זילנד לכ-5.3%, מהגבוהים שנרשמו בעשורים האחרונים ומספר המובטלים הגיע לשיא של כשלושים שנה.
בקרב אנשים עם מוגבלות התמונה חמורה בהרבה עם שיעור אבטלה של כ-14.1%, הנתון הגבוה ביותר מאז שהחלה המדינה למדוד אותו. במקביל, הבנק המרכזי של ניו זילנד הוריד את הריבית הרשמית לרמה של 2.5% בניסיון לעודד פעילות כלכלית ולהקל על משקי בית ועסקים, אך ההקלה המוניטרית טרם תורגמה לשיפור משמעותי בהשתלבותם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה.
שרת הנושאים הקשורים לאנשים עם מוגבלות של ניו זילנד, לואיז אפסטון, מציגה עמדה אופטימית יותר ומדגישה את מחויבות הממשלה להרחבת אפשרויות התעסוקה עבור אנשים עם מוגבלות כחלק מתהליך רחב של חיזוק הכלכלה.
לשיטתה, יצירת מקומות עבודה נוספים ושיפור איכות התעסוקה הם תנאי הכרחי לשילוב אמיתי של קבוצות מודרות והיא מצביעה על יוזמות ממשלתיות שמטרתן לחבר צעירים עם מוגבלות למסלולי תעסוקה וקריירה. עם זאת, בשטח עבור מחפשי עבודה כמו לנגלי הפער בין הצהרות מדיניות לבין החוויה היומיומית נותר משמעותי.
גם בישראל התמונה מורכבת באופן דומה. אף ששיעור האבטלה הכללי נמוך יחסית, אנשים עם מוגבלות ממשיכים להתמודד עם שיעורי השתתפות נמוכים, תעסוקה לא יציבה וחשש מתמשך מחשיפת מוגבלות מול מעסיקים.
