בחודשים האחרונים שוכן מאהל של הלומי קרב מחוץ למשכן הכנסת בירושלים. מאיר קדוש, אלון חסון, חנן אבן חן ועומר אמסלם הם רק ארבעה מהלומי קרב רבים שנאבקים על זכויתיהם.
בשבוע שעבר הם שוחחו עם שווים. בזמן שהחורף הירושלמי בא לידי ביטוי בקור חודר עצמות, זה לא מרתיע את המוחים. "אנחנו רוצים להקל על הלוחם הבא", מסביר מאיר. "אנחנו יודעים שלא נוכל להציל אותו אבל להקל על הלוחמים הבאים – אנחנו יכולים".
המחאה נראית רגילה יחסית, כמעט כמו כל מחאה. יש למוחים מכשירי קשר, הם מפגינים ולפעמים גם חוסמים כבישים. על הקור הירושלמי הם מתגברים באמצעות "מספיק תנורים", במילים שלהם. במאהל, הם גם ישנים. כלומר, "מי שנרדם".
מצד שני, במאהל מסתובבים ילדים. אחד מהם חגג שם יום הולדת. הם ציינו את סוף צום עשרה בטבת באירוע על האש שבו השתתפו אנשים רבים.
הם הגיעו למחאה מרחבי הארץ. הקור, המרחק מהבית והתנאים באוהל שאינם פשוטים לא עוצרים אותם מלהישאר שם עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כבר חצי שנה. את החזרה הביתה, הם מגדירים בתור "חלום".
"נחזור הביתה רק כאשר יתבצעו מספר נקודות", מפרט עומר שמתמודד עם פוסט טראומה מאז מבצע צוק איתן. "כל חייל יקבל מצה"ל תקופת התבודדות של חודשיים. זה לא חופש. בחודש הראשון, ישימו לב אם הוא הלום קרב. בחודש השני, ילמדו את המשפחה שלו מה יהיה לה בבית. כמו שלנכי גפיים יש את בית לוינשטיין וטוב שיש להם. כיום, אין שיקום אמיתי בישראל".
המלחמה היא, בין היתר, על זכאויות. כיצד מבינים למה זכאים? כיצד מממשים את אותן זכאויות? "לפוסט טראומטי, מאוד קשה לקבל טיפול כמו שצריך בישראל", מסביר עומר. "מגיעים לכאן מלא פוסט טראומטיים ממלחמת יום כיפור. הם מתפרקים פה". כולם מדגישים כי "זה שאין כרגע אפשרות לשיקום אמיתי לא אומר שאין עתיד".
עומר מוסיף גם כי "למדתי מהלוחמים ממלחמת יום כיפור ששיקום אומר לחיות לצד הטראומה. אבל איך חיים לצד הטראומה כאשר תמונות חולפות בראש כל הזמן? יש פלאשבקים, יש סיוטים. אנחנו שומעים בראש את החברים שלנו צורחים".
אלון נפגע באסון המסוקים. שנים רבות, הוא מוחה לבד. את כל כספו, מדי חודש, הוא השקיע במחאה. "שנים רבות, אני נלחם בשביל הצעירים. בחיים לא היינו מאוחדים כמו עכשיו. כל אחד מחה לבד. אבל הבנו שצריך להתאחד למאהל אחד", הסביר אלון.
העיקרון במחאה ברור מאוד: לא משאירים לוחמים בשטח. בטח לא לוחמים פצועים. פציעות כוללות גם פציעות בנפש. "נניח שאמא שולחת את הבן שלה למכולת והוא נפצע בדרך. היא לא תגיד לו: זו בעיה שלך. אותו דבר עם המדינה. היא צריכה לדאוג לפצועים", מדגיש עומר. "בארצות הברית יש את לב הארגמן. הוא מוענק לאנשים שנפצעו או נהרגו בקרב. זה לא עוזר, אבל לפחות זה נותן לנו הוקרה".
כל אחד מהם נושא איתו סיפור. מאיר שירת בחטיבת גבעתי כשנפגע מירי. "עפו לי רסיסים על הפנים. הוכרתי רק לפני כמה שנים אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו", מספר מאיר.
חנן נטרל את המחבל בפיגוע בשער בנימין שבו נרצח סמל ינאי וייסמן ז"ל בשנת 2016. חלק מהאנשים קראו לו גיבור. המושג "גיבור ישראל" מקבלת במאהל יחס מאוד אמביוולנטי כפי שהם מבהירים. "אנחנו לא רגילים לראות גיבורי ישראל בבית משוגעים", הסכימו הארבעה בשיחה עם שווים.
הם יצאו להגן על המדינה בלי לשאול שאלות. אבל, לתחושתם, המדינה שכחה אותם ברגע שחזרו. או, במילים שלהם: "נלחמנו, עשינו את שלנו, להתראות, תסתדרו".
הפגיעה היא לא רק באדם הפוסט טראומטי. היא גם במשפחה שלו. רבים מהם יתמודדו עם בעיות בזוגיות. "אני מדבר עם בנות אולפנה. אני שואל אותן אם הן רוצות להתחתן עם גיבור ישראל. הן עונות שכן. אבל אין להם אף מערך על פוסט טראומה. אז איך הן יסתדרו? הבעיות ממשיכות לדור הבא", הסביר חנן.
בסופו של דבר, הם רוצים התחשבות. "כמו שמתחשבים בנכים אחרים, אנחנו רוצים שיתחשבו גם בנו. אחת הבעיות של הלומי קרב היא ההסתגלות לחיים שאחרי. היינו רוצים להקים מקומות עבודה ללא טריגרים. מקומות שבאמת יכילו אותנו. מקומות בהם נוכל להרגיש שייכים ואפילו לסייע לאוכלוסיות אחרות", סיכם מאיר.
