לאחרונה השתתפתי ביום צילומים נוסף בתוכנית "ראיון מיוחד" ב"קשת" ערוץ 12, שהיה מרגש במיוחד עבורי. במהלך היום זכיתי לפגוש אדם יוצא דופן ומרגש, בעל השפעה עמוקה על תרבות המוזיקה בישראל, וגם עליי אישית, הזמר והיוצר שלומי שבת.
אחת הסיבות שהמפגש הזה היה כל כך מרגש עבורי, היא שזכיתי לחלוק עם שלומי ועם חבריי לתוכנית את האהבה העצומה שלי למוזיקה, כששרנו ביחד את השיר האהוב עליי, "הילדה הכי יפה בגן". השיר הזה משמעותי מאוד עבורי ואני בעיקר שרה אותו עם אחותי, שי, שאני הכי אוהבת בעולם.
לא קל לי לשיר עם אנשים. לא רק בגלל קושי פיזי, אלא גם עקב חשש רגשי. אני יודעת שכשאני שרה לא נשמע באמת קול של שירה מגרוני וכל העניין לא נראה לכם ענייני ומקצועי במיוחד. אני הרי אפרקסית והקול שלי בין לא נשמע כלל לבין לא ברור ומובן, אבל אני מאוד נהנית לשיר ומבחינתי להצליח להתמודד איכשהו עם האילמות שלי.
כשאני שרה, אני מפיקה קול שבמציאות שלי נחשב להפקת קול באופן הטוב ביותר. זה ממלא אותי אושר. אני מאושרת במיוחד כשאני שרה עם מישהו שאני אוהבת. לכן שמחתי מאוד שהצלחתי לשיר עם חבריי האהובים לתוכנית.
אני יודעת שהשיר הזה הוא קצת ילדותי ובכל זאת, יש לי מקום מיוחד בשבילו בלב שלי כשיר ילדות, שמתאר עבורי את האהבה העצומה, האהבה של ההורים אליי. אהבה שהיא אולי הכי חזקה שיש, וכזאת שאני מרגישה שהיא משמעותית מאוד בחיים. דרך אגב, יכולתי בקלות גם לבחור את "אינך יכולה" או את "קחי מה שתרצי".
אני לא רוצה שיתפסו אותו כילדותית מפני שאני אוהבת גם שירים של ילדים, אבל אם אנשים יבחרו לתפוס אותי באופן הזה, אז בסדר. זה בעיקר מעיד עליהם בעיניי. אולי זה נובע ממאות השמעות בילדות ומזה שאנחנו האוטיסטים פחות אוהבים שינויים בנוגע לחוויות שהתרגלנו אליהן.
בפועל, אני אוהבת הרבה ז'אנרים מוזיקליים. אני אוהבת פופ ורוק וכל מיני אומנים מהעולם ומקשיבה להם כל יום. לדעתי, מעט אנשים מקשיבים למוזיקה כל כך הרבה שעות כמוני. ביונסה היא הזמרת האהובה עליי ואני גם למשל מכירה היטב משך שנים רבות את פסקול השירים של שלמה ארצי ומעריצה מאוד את ה"ביטלס". התביישתי לומר לשלומי שאני מכירה ואוהבת גם את "בגלל הרוח" ואת "לכל אחד יש".
לא תמיד באמת חשוב לי מי האמן ומאיזה תקופה הוא. חשוב לי בעיקר מה מרגיש הלב. אני מקווה שאנשים מודעים לזה שיש בשירים יותר עומק ממה שלעיתים נראה על פני השטח. מבחינת הטעם המוזיקלי, זה לא שלא אכפת לי מה שאנשים חושבים. אכפת לי, כי זה משפיע עליי ועל היחס שאני מקבלת. אבל, הכי חשוב לי ללכת בדרך שלי, כי כשאני הולכת בדרך אחרת אני הולכת לאיבוד. אז גם במוזיקה יש לי דרך והעדפות שהן שלי.
עדיין, חשוב לי מה שתחשבו עליי ולכן הרגשתי לחץ ומבוכה כששרתי. אבל, הרגשתי גם קירבה ואהבה משלומי, מרותם, מגל שאיתי ומהחברים שהצטרפו, שרו ותמכו בי לידי, ועוד בשידור. שמעתי שבגלל המגבלה שלי זה היה סוג של רגע טלוויזיוני מרגש. יופי. אני מקווה שמרגש, ולא כזה שמלא חמלה וצער על המגבלה.
ואולי, זה בעצם הרעיון של מוזיקה. להפגין אחד כלפי השני אהבה ותמיכה ולגרום לנו להרגיש קצת פחות לבד וקצת יותר מובנים. עם מגבלות וללא מגבלות. לכן, רציתי להגיד תודה על קיומה של השפה הנהדרת הזו, המוזיקה, ותודה על האהבה שהיא מייצרת סביבה.
