קרן זוהר היא סטודנטית לתואר שני ב-HCI (אינטראקציית אדם-מחשב) במסגרת תוכנית עיצוב מדיה באוניברסיטת קיו שביפן. היא מלגאית של ממשלת יפן וחיה בטוקיו כבר ארבע שנים. לצד מחקר אקדמי והסכת (פודקאסט) על יפן ב-15 דקות, קרן עובדת בבית הקפה Dawn Avatar Robot Café, מיזם חברתי ייחודי בלב טוקיו, שבו אנשים עם מוגבלויות מפעילים רובוטים מרחוק דרך טאבלט, טלפון, ג’ויסטיק או ממשקי מעקב-מבט. כך, הם מנהלים אינטראקציה מלאה עם לקוחות.
הטייסים, כפי שהם מכונים בבית הקפה, מברכים את הבאים, מגישים משקאות ומנהלים שיחות, לעיתים מביתם, מהוסטל או ממיטה בבית חולים. עבור קרן, זו אינה רק עבודה, אלא המשך ישיר לסיפור חיים אישי.
קרן היא אחות תאומה לאור שנמצא על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד נמוך. כששואלים אותה איך היה לגדול איתו, היא נוהגת להשיב: "איך זה לגדול עם יד שמאל? זו פשוט המציאות שלי, אני לא מכירה משהו אחר".
החיים עם אור לימדו אותה לחפש ללא הרף דרכים חדשות להבין אותו ובעיקר להקל עליו את התקשורת עם העולם. אבל לדבריה, הסיפור רחב יותר: זו גם אמא שמגדלת לבד, הוסטל תומך וצוותים מסייעים – מערכת שלמה שממחישה עד כמה החברה נבחנת ביחסה לאנשים עם מוגבלויות.
"אפילו המילה 'מוגבלות' צורמת לי", היא אומרת בשיחה עם שווים. "לא אומרים על אדם עם משקפיים שהוא מוגבל, אבל על אדם בכיסא גלגלים כן". אחיה אור, למשל, נוטה לשאול שוב ושוב את אותה שאלה כחלק מקיבעון. מהמקום הזה נולדה מחשבה על טכנולוגיות פשוטות, כמו עוזר קולי, שיכולות לאפשר לו סוגים חדשים של אינטראקציה ועצמאות.
החיבור בין העולם האישי לבין המחקר האקדמי התגבש סופית עם המעבר ליפן. כיפנולוגית, קרן תמיד השוותה בין תרבויות, אך המפגש בין יפן לסיפור המשפחתי העניק להשוואה הזו עומק חדש.
לדבריה, בין ישראל ליפן מתקיים שילוב נדיר: ישראל מביאה ישירות, יצירתיות ודחיפות. יפן מביאה סבלנות, דיוק והתמדה. "זה הרגיש לי טבעי לחבר בין העולמות דווקא דרך נגישות וטכנולוגיה", היא מספרת.
יש מי שרואים ברובוטים תחליף לאינטראקציה אנושית, אך קרן מדגישה שבבית הקפה שבו היא עובדת, האדם תמיד במרכז. הרובוט הוא רק כלי תקשורת, המאפשר לטייסים לבחור כיצד להופיע בעולם: בשם מלא ותמונה אמיתית, או באנימציה וכינוי. ביפן, שבה קיימת רגישות גבוהה לחשיפה ציבורית, עצם האפשרות לבחור היא מעצימה.
קרן מספרת על ביקורת שקיבלה מישראלית שטענה כי קפה הרובוטים "מסתיר" אנשים עם מוגבלויות. בעיניה, זו דוגמה לאופן שבו אנחנו משליכים ערכים תרבותיים משלנו על אחרים. "אחת הטייסות אצלנו, אונודאני קייקו, היא זוכת מדליית כסף פאראלימפית", היא מזכירה. "הטכנולוגיה לא מעלימה אנשים, היא מאפשרת להם להופיע בדרך שמתאימה להם".
ביומיום, העבודה בקפה דומה לכל מקום עבודה אחר: יש שיחות חולין, יש תקלות אינטרנט, אבל יש גם רגעים קשים במיוחד. לפני כמה שבועות נפטרה קולגה שהתמודדה עם ALS. "פתאום את מבינה שזו לא רק מערכת טכנולוגית, זו קהילה אנושית", אומרת קרן.
ומהצד השני של הדלפק, הקהל מגיב לעיתים בהתרגשות עמוקה. רבים מגיעים בעקבות סרטון ברשתות החברתיות ורק במקום עצמו מבינים את המשמעות החברתית שמאחורי הרובוטים.
אחד ההבדלים הבולטים שקרן מזהה הוא הנראות הציבורית. ביפן רואים יותר אנשים עם מוגבלויות במרחב הציבורי, מכיסאות גלגלים ועד מיטות מודולריות ברחוב. בישראל, לדבריה, זה כמעט לא קיים.
עם זאת, יפן רחוקה מלהיות מדינה נגישה: מדרכות צרות, מעט מעליות ותשתיות שמקשות במיוחד על מתניידי גלגלים. גם כאן וגם כאן הדרך עוד ארוכה.
הפער עמוק במיוחד כשמדובר במוגבלויות שקופות. בישראל יותר מקובל לדבר על אוטיזם, טיפול נפשי או ADHD. ביפן, מצבים כאלה עדיין נתפסים לעיתים כ-"מחלות נפש". אנשים רבים נמנעים מאבחון או מבקשת עזרה. כך, למשל, תרופות נפוצות ל-ADHD בישראל אינן בשימוש ביפן.
כמו בישראל, גם ביפן קיים חוק המחייב חברות גדולות להעסיק אנשים עם מוגבלויות לפי שיטת נקודות, אך בפועל הוא יוצר לעיתים העדפה למוגבלויות נראות, על חשבון כאלה שקופות. בישראל, ישנה גם בעיה ממוסדת אחרת: בלי תקציב, אין שירות. קרן מתארת מאבק יומיומי של אמה כדי להעניק לאחיה איכות חיים, במציאות שבה טיפול רציף פשוט אינו בהישג יד כלכלי.
מעבר למחקר ולעבודה בקפה, קרן חולמת להקים קרן יזמות משותפת ליפן ולישראל שתתמקד בנגישות, טכנולוגיה והכלה. היא גם מקווה להביא לישראל את יושיפוג’י אורי, מייסד קפה הרובוטים, מתוך תחושה שהרעיון ימצא כאן אוזן קשבת.
לדבריה, יפן יכולה להוות בסיס מצוין לישראלים ללמוד על התמדה וגימור. לעומת זאת, ישראל יכולה להרוויח מחדשנות יפנית. במקביל, היא שותפה בימים אלה לפיתוח ענף ספורט חדש: החלקה על הקרח בכיסאות גלגלים, בתקווה לארח בעתיד משלחת ישראלית למשחקים הראשונים ביפן.
"נגישות היא כבר לא מילה חדשה", היא מסכמת. "השאלה האמיתית היא איך הופכים אותה למציאות יומיומית, לא כסיסמה, אלא כדרך חיים".
