אני לא אוהבת כשזרים נוגעים בי.
דילמה שחוזרת על עצמה: אני צוחקת עם מישהו זר והוא פתאום נוגע בי. וואלה לא מתאים, אבל לא נעים לי להגיד משהו. זו סיטואציה ש-כל בחירה שאני עושה, באה עם מחיר. אם אני מעירה לו – אני הורסת את האווירה הטובה. אם אני לא מעירה, אני אוכלת כאפות על עצמי בבית. אז מה עושים?
יש תחום מחקר שנקרא "פרוקסמיקה" שאומר שכשמישהו זר פורץ למרחב שלנו בלי רשות, המוח שלנו מפרש את זה כמו איום. בקשר לדילמה – אם אני מצליחה לזוז מהגבר שלא ייגע בי, אז אני ארגיש יותר בטוחה, וגם אני לא צריכה לדבר איתו כי לזוז זה תקשורת לא מילולית שמראה לו שלא נוח לי. הבעיה? לפעמים אני קופאת.
השומר בקניון
פעם אחת הלכתי לקניון, ואני מכירה את השומר בכניסה. הוא מבוגר, יכול להיות סבא שלי.
יש לי אופי כזה חברמני, צוחק, זורם. שאלתי "מה קורה, מה נשמע"…
זה שאני חברותית, לא אומר שהוא צריך להרגיש מספיק בנוח בשביל לעמוד קרוב אליי ולהחזיק לי את היד. איכס! כן, אני צוחקת איתו, אבל זה לא הזמנה למגע.
הוא עוד אמר לשומר לידו: "היא מושכת". בעעע, תביאו לי שקית-סופר בשביל להקיא. באיזה קטע? הוא חושב שהוא מחמיא לי? אתה סבא, זה דוחה. חוץ מזה, אתה השומר! אתה אמור לספק הרגשת ביטחון.
הקטע זה שהוא מבוגר מהפריפריה, לא מודע לכל ה-ME TOO, בטח חושב שהוא מרים לי.
קיצר, הגעתי הביתה והתחלתי לאכול סרטים. חשבתי למה לא הצבתי לו גבול באותו רגע? הרגשתי לא נעים כי צחקנו, אוף!. הכל היה מהר – החזיק לי ת'יד, אמר "מושכת", הגבול שלי נפרץ פתאום, ואני מההלם – שתקתי. אבל אז בבית אני כועסת "רטרואקטיבי", קרה לכם? כאילו אני מנסה להחזיר לעצמי את השליטה שאיבדתי שם, בכניסה לקניון.
הטרמפ
כשהייתי סטודנטית, הייתי צריכה לקחת 3 אוטובוסים לאוניברסיטה בירושלים. לפעמים התעייפתי ופשוט לקחתי טרמפ. אל תנסו את זה, זה מסוכן מדי. אני נפלתי על גברים קרינג'ים.
פעם אחת, גבר בן 50 ככה עצר לי טרמפ. איך ששמתי חגורת בטיחות הוא אומר לי: "את יודעת איך קוראים לחגורת בטיחות? מד חזה". פחחח, מה אני אגיד לך, בדיחה פיפי.
גבר אחר שעצר לי אמר לי באמצע הנסיעה "איזו מאמי את" והעביר את היד שלו על הלחי שלי. איכס! באותו רגע אמרתי לו: "תעצור לי בבקשה". ככה, פתאום, שיעצור בשומקום. יעני, כל מקום הוא יותר בטוח מאשר להיות איתו באוטו סגור.
אפילו בוואטספ
נכון התגובות לסכנה? (להילחם/לברוח/לקפוא), אז בקניון קפאתי, בטרמפ ברחתי. ואיפה נלחמתי? בוואטספ. איפה שה"לא נעים" הוא יותר עדין, שטח אפור:
פנה אליי מנהל תרבות, רצה להזמין ממני הופעה כזמרת. אנחנו לא מכירים, אבל הוא כתב לי בוואטספ קצת יותר מדי פתוח. שם לי אייקון של לב. בעיניי, צריך להיות מקצועיים בעבודה. הרגשתי לא נעים כי יש דיסטנס שאמור להיות, מרחק עסקי בין מנהל וזמרת. כשמנהל בעמדת כוח שם לי אייקון לב, זה פולש לי למרחב האישי.
הרגשתי לא בנוח, המלחמה בראש שלי התחילה:
"זה לא מקצועי, הלב הזה לא במקום".
"אבל אם אני אעיר לו, אני מפספסת את העבודה".
לא התאפקתי והערתי לו. חושבים שהוא הזמין אותי? לא, ברור שלא.
בטח חשב לעצמו "זאת מהג'יהאד הפמיניסטי, תעשה לי בעיות".
גם יש פה מלכודת, כי אין הוכחה שהוא לא הזמין אותי בגלל שהערתי לו. זה ניואנסים שרק מרגישים, מאחורי הכתיבה.
נכנסתי ללופ של שאלות – אולי הוא לא הזמין אותי בגלל שאני בורדרליין ללא טאקט והערתי לו בצורה לא נעימה? ואולי באמת זה לא קשור והתאריך לא מתאים/אין תקציב?
זה המחיר של הצבת גבול. התסכול הזה שאני לא באמת יודעת, ונשארת עם ספק.
אבל חפיף, יש הרבה מקומות שיכולים להזמין אותי. בפעם הבאה אולי אני צריכה ללמוד להעיר לו יותר יפה? אולי כל הערה הייתה מרחיקה אותו? בעצם… אולי פעם הבאה עדיף שאשתוק. מה אתם חושבים?
אוף, קשה לי להתנהל בסיטואציות חברתיות. בני אדם זה ווג'ראס.
