תחקיר בבריטניה חושף דפוס מדאיג, שבמסגרתו מוסדות ורשויות מקומיות באנגליה ובווילס מגבילים ביקורי משפחות כמעין "עונש" על תלונות שהוגשו בנוגע לאיכות הטיפול באותם מוסדות.
עורכי דין וארגוני סיוע מתריעים על עלייה בשימוש בהגבלות קשר כלפי משפחות של אנשים עם לקויות למידה ומדווחים כי מועצות מקומיות, המתקשות למצוא חלופות טיפוליות, בוחרות לצדד במוסדות הפרטיים ולהגביל את ביקורי הקרובים כדי למנוע את הוצאת החוסים מהמסגרות הקיימות.
לפחות 45 משפחות העידו בתחקיר שפורסם ע"י רשת ITV הבריטית כי זכויות הביקור שלהן נשללו מיד לאחר שהעלו חששות לגבי הזנחה או רשלנות, בעוד שמשפחות נוספות ספגו איומים בניתוק קשר אם ימשיכו להתלונן. בשל צווי איסור פרסום של בית המשפט להגנה, האחראי על חוסים חסרי כשירות באנגליה ובווילס, רוב המשפחות נאלצות להישאר בעילום שם ומדברות בחרדה עמוקה מנקמה מצד צוותי הטיפול.
ג'קי שרלוק, מנכ"לית הקרן להתנהגות מאתגרת הבריטית טוענת כי המערכת מכשילה את המשפחות באופן מובנה: "יש חוסר הבנה לגבי הדרך שבה יש לעבוד היטב עם משפחות, במיוחד כשהן חוו סוג כזה של טראומה לאורך חיי יקיריהן. לעיתים קרובות מדי אנו רואים אנשים שמתויגים כ'קשים', בעוד שבפועל יש להם ספקנות מוצדקת לגבי מה שהספקים, הרשויות המקומיות או גופי הבריאות עושים וזאת בשל הניסיון שהיה להם בעבר".
עו"ד האנה וייטהד, המייצגת משפחות בערכאות המשפטיות בבריטניה, מסבירה כי המחסור החמור במקומות לינה יוצר לחץ פסול: "קיים מחסור חמור במקומות לינה במוסדות טיפוליים בכל רחבי המדינה. לכן קיים צורך לשמר את המקומות הללו בכל מקום שניתן וזה יכול לפעמים לגרור שימוש בהגבלות קשר כדי לוודא שניתן לשמור על המקום והאדם הפגיע לא יצטרך לעבור". היא הוסיפה כי "מוסדות צריכים להבין שהאנשים האלו דואגים לאדם הפגיע שהם אמורים לטפל בו ולא להשתמש בהגבלות קשר באופן ענישתי".
העדויות הישירות מהשטח מציירות תמונה קשה של פגיעה רגשית. ריטה (שם בדוי) סיפרה על האופן שבו נאכפו הביקורים הקצרים: "הם פשוט הטילו עוד ועוד הגבלות על הביקורים שלי. הם נצמדו בקשיחות למתכונת של שלוש פעמים בשבוע למשך שעה. אפילו עד לרמת הדקה. בדקה ה-59 הם היו אומרים לי, 'הזמן שלך נגמר, את חייבת ללכת'. זה היה ללא קשר לשאלה אם הבן שלי נהנה בבירור מהנוכחות שלי שם. זה היה אכזרי".
סוזן (שם בדוי), שגידלה את בתה בביתה עד גיל 18 והוציאה עשרות אלפי ליש"ט על מאבקים משפטיים, תיארה את תחושת האובדן: "לקחו ממני את תפקיד האמא. זה היה נורא, זה היה מחריד. לא יכולנו לנחם אותה. הייתי אומרת למישהו שיש לו ילד בן שנתיים שנלקח ממנו ואי אפשר לנחם אותו, זה מרגיש דומה לזה". היא הוסיפה כי "בראש שלי, הבת שלי נחטפה ואני התבקשתי לשחק יפה עם החוטפים. ברגע שהתמונה הזו של 'מתלוננת' הוצגה עלייך, אין דרך לצאת מזה".
התופעה עוררה תגובות חריפות מצד בכירי הציבור בבריטניה. נציבת הילדים, רייצ'ל דה סוזה, הדגישה: "משפחה היא אחד הגורמים התומכים והמגנים ביותר בחייו של ילד וילדים משגשגים כשהם מוקפים באנשים שאוהבים אותם. מערכות היחסים של ילדים עם משפחה ויקירים חייבות להישמר ולא לזכות ליחס של מחשבה שבאה בדיעבד".
ג'ס קמבורן-רחמני, מנכ"לית ארגון סרברה, עמותה בריטית לאומית המוקדשת לשיפור חייהם של ילדים עם מוגבלויות הקשורות למוח בני משפחותיהם, הוסיפה: "אין דבר מבעית יותר עבור הורה מאשר חוסר היכולת להגן על ילדו. המקרים הללו הם התוצאה הצפויה של מערכת שנכשלת מול אלפי ילדים עם מוגבלות ומשפחותיהם בבריטניה".
דובר מטעם משרד הבריאות והרווחה הבריטי הבהיר בתגובה: "זה בלתי קביל שכל מטופל או דייר ייענש על העלאת חששות. הנחיות רשות הפיקוח על שירותי הבריאות והרווחה קובעות כי אסור להפלות או להתנכל למתלוננים. בפרט, אסור שהטיפול והיחס לאנשים יושפעו מהגשת תלונה או אם מישהו מתלונן בשמם".
