מתח המלחמה והמאבקים הפוליטיים בדרך כלל תופסים את הכותרות הראשיות, אך פסק דין שניתן אתמול בבית המשפט העליון חושף מציאות מדאיגה וחסרת תקדים של רשלנות שלטונית בעידן הטכנולוגי.
הרכב השופטים בראשות המשנה לנשיא העליון נעם סולברג ולצידו השופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ פסקו כי על עיריית רמת גן לפצות תלמיד בחינוך המיוחד בסכום של 30 אלף שקלים לאחר שסירבה לספק לו הסעה תוך שהיא מציגה חוזר של משרד החינוך שהתברר כשגוי. הסיבה: העירייה הסתמכה על תוכנת בינה מלאכותית.
הפרשה החלה כאשר תלמיד בחינוך המיוחד עם אוטיזם, ביקש באמצעות אביו לממש זכות בסיסית המגיעה לו על פי חוק: הסעה לבית הספר "בית אקשטיין" מבית אביו שברמת גן. היות שהוריו חיים בנפרד ומקיימים הסדר של אחריות הורית משותפת וחלוקת זמני שהות שוויונית, שוהה התלמיד אצל אביו בימים קבועים, שישה ימים בכל שבועיים.
לאחר שהאב עבר לדירה המרוחקת כ-7 קילומטרים ממוסד הלימודים, הוא פנה לעיריית רמת גן בבקשה להסדיר את ההסעות, בקשה שבתחילה אושרה אך לפתע בוטלה באופן שרירותי בטענה כי הכתובת הרשמית למשמורת היא של האם בלבד.
כאן החלה השתלשלות אירועים שנראית כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. עיריית רמת גן השיבה לאב במכתב רשמי, מנומק ומפורט, שנחזה להיות מסמך משפטי ומקצועי ברמה הגבוהה ביותר. המכתב התבסס על מה שהעירייה כינתה "חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשפ"ג/4(א)" מיום 1.9.2022 ואף כלל ציטוטים מפורטים מסעיפים ספציפיים כמו 2.1 ו-4.1, שלכאורה קובעים איסור מוחלט על מתן הסעות משתי כתובות שונות במקרה של הורים פרודים.
אולם, בדיקה מעמיקה של עורך הדין אלון סוקניק שייצג את המשפחה, העלתה מסקנה אחרת לחלוטין: משרד החינוך הבהיר רשמית כי חוזר כזה אינו קיים במציאות ומעולם לא נכתב. אז התברר כי המערכת שבה השתמשה העירייה לניסוח תשובותיה, מבוססת בינה מלאכותית, פשוט "הזתה" את קיומו של החוזר ואת הסעיפים שבו.
ההפקרות לא נעצרה שם. העירייה הגדילה לעשות והפנתה לפסיקה של בתי משפט לעניינים מנהליים, שלכאורה תמכה בעמדתה הקשוחה. היא הציגה טיעונים מתוך פסיקות קודמות, שבאחת מהן, לטענת העירייה, נקבע "שאחריות הורית שווה אינה שקולה לשני מרכזי חיים".
כשהשופט נעם סולברג ניגש לבחון את פסקי הדין הללו, הוא גילה לתדהמתו כי מדובר בשקר מוחלט או בטעויות גסות, המונחים המצוטטים כלל לא הופיעו בפסקי הדין המקוריים וחלק מהתיקים אליהם הפנתה העירייה פשוט לא היו קיימים במציאות. מדובר היה בבניית קונסטרוקציה משפטית דמיונית לחלוטין, שנועדה למנוע מילד עם צרכים מיוחדים את הזכויות המגיעות לו.
השופט סולברג מתח ביקורת חריפה על התנהלות העירייה וציין כי מדובר בהפקרות שאינה מתקבלת על הדעת, שחזרה על עצמה שלוש או ארבע פעמים, במיוחד כאשר מדובר ברשות ציבורית שחלה עליה חובת הגינות מוגברת.
סולברג הדגיש כי הסכנה הגדולה אינה טמונה רק בטעות הטכנית של המכונה, אלא בפער הכוחות העצום שבין הרשות לאזרח. לפי השופט, אדם מן השורה המקבל מכתב רשמי מהעירייה, המגובה בציטוטים משפטיים ובסעיפי חוק שנראים אותנטיים, עשוי להרים ידיים ולוותר על זכויותיו היסודיות ביותר מתוך מחשבה שהחוק אכן עומד נגדו. במקרה הזה, מדובר היה בזכויותיו של קטין עם צרכים מיוחדים, מה שהופך את המחדל לחמור שבעתיים.
השופטים ציינו בחומרה כי גם לאחר שהתגלתה התרמית והנושא הגיע לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן לעליון, העירייה לא מיהרה להודות בטעותה ואף המשיכה להגיש כתבי טענות, שכללו שגיאות דומות והפניות לפסקי דין לא רלוונטיים או משובשים, דבר המעיד על חוסר הפנמה מוחלט של חומרת האירוע ועל זלזול בהליך השיפוטי.
בסופו של יום, למרות שהמחלוקת המהותית בנוגע להסעות נפתרה לאחר שהעירייה נאלצה להסכים להעניקן, בית המשפט העליון החליט כי לא ניתן לעבור על סדר היום לנוכח מה שהגדיר בתור "שימוש לרעה בהליכי משפט".
"הניסיון להטיל את האחריות לטעויות שמגיש עורך דין על גורמים אחרים – בין אם הם מתמחים הכפופים לעורך הדין המאמן, ובין אם הן מערכות טכנולוגיות של בינה מלאכותית – הוא ניסיון נואל, שיש לדחות מכל וכל. כבעל מקצוע אחראי עורך הדין באופן אישי לאיכות התוצר אשר יוצא תחת ידו, ואין הוא יוצא ידי חובתו בהסתמכו על אחר – בן אנוש או בינת מכונה", כתב סולברג.
השופטים פסקו כי על עיריית רמת גן לשלם למערער הוצאות משפט בסך של 30,000 שקלים, סכום שנועד, לדבריהם, לשקף את מורת הרוח העמוקה מהתנהלותה ואת הצורך של המשפחה לנהל מאבק משפטי סיזיפי רק כדי לחשוף שהנימוקים נגדם היו בדויים.
פסק הדין המכונן הזה מהווה תמרור אזהרה בוער לכל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות בישראל. הוא מבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי בעוד שהבינה המלאכותית יכולה להיות כלי עזר טכנולוגי חשוב, האחריות על אמיתות העובדות, הדיוק המשפטי וקבלת ההחלטות נותרת אך ורק על כתפיו של הגורם האנושי ובמיוחד כאשר מדובר בהחלטות גורליות המשפיעות על חיי אדם ועל אוכלוסיות מוחלשות. בית המשפט הבהיר כי "הזיות" של מכונה אינן יכולות לשמש תירוץ לפגיעה בזכויות אזרח וכי על הרשות לבדוק בשבע עיניים כל מסמך שיוצא תחת ידה.
