קראתי היום פוסט בפייסבוק. אמא, מתמודדת נפש, כותבת:
"לא יכולה יותר. איבדתי את זה עכשיו. מול הילדים. בחיים זה לא קרה מולם!. צרחתי על כולם, הרבצתי לבעלי. מיציתי את המלחמה הזו. כולם בבית. הילדים איבדו שפיות, מקללים, מרביצים… משתוללים. לא רוצים לצאת החוצה בכלל ורק להיות קרוב לממ"ד…
נכשלתי… אני אשמה. הייתי מאוזנת עד המלחמה הזו ופתאום הילדים איבדו איזון ואני אחריהם. 2 מאובחנים קשב (וריכוז), 2 על הרצף… אני אפס. אני חרא… אני רוצה למות… אני כל כך שונאת אותי עכשיו… הייתי אמא טובה מאוד ועכשיו אני חרא של אמא… אל תשפטו אותי".
לא הבנתי למה היא ככה קשה עם עצמה. אני הייתי מגיבה יותר גרוע (חחח… מזל שאין לי ילדים).
קראתי ת'פוסט וחשבתי "ביחד ננצח" בתחת שלי. בתקופת המלחמה, הבית זה הכי פחות "ביחד". זה יותר תא מעצר שכולם כלואים בו עד האזעקה הבאה.
הילדים על הרצף יצאו משיגרה ומשתגעים, ואז גם ההורים משתגעים. התפוצצות זו כבר לא אופציה – זו סטטיסטיקה.
זוכרים שבקורונה אחוזי האלימות במשפחה עלו? זה לא במקרה; היה סגר, אז כולם היו בבית, חרדה קיומית, אי ודאות כלכלית. אתה מתוסכל ואתה מוציא את זה על מי שלידך בבית.
אז אם בקורונה זה היה ככה, למה במלחמה אנחנו עדיין מצפים מאמא לילדים על הרצף להיות קדושה?
הרי הסטטיסטיקה בקורונה זו הוכחה שהנפש נשברת בתנאי כליאה, לא?. תבינו, אני לא מצדיקה אלימות. *אידאלית* זה לא אמור לקרות. יחד עם זה, אני מה זה מבינה אותה.
חבר טוב שלי, אבא לשלוש בנות אוטיסטיות, אמר לי: "רננה, כולם מאבדים את זה יותר או פחות. הדברים שמאפשרים להורים לצבור אנרגיה לא קיימים עכשיו. אז לחץ מהמלחמה, ולחץ של עבודה כי מצפים ל-100% תפוקה, ולחץ פנימי שאתה עם הילדים כל הזמן ואין פרטיות. (צריך) הרבה חמלה עצמית ו-TIME OUT ולא כולם יכולים לקחת. (לשאוף) להיות הורה טוב זה מספיק ולא ההורה הכי טוב".
צודק. אז למה מערבבים אותנו? אמהות מעלות סטורי שהן עושות יצירה עם הילדים בממ"ד. יאללה… לא להמציא המצאות! אני רוצה, במקום סטורי, שהמצלמה תצלם אצלן 24/7. אתם תראו שהן לא תמיד במצב רוח של קייטנת פיות.
כאילו… לפני ששופטים את האמא מהפוסט, צריך לשאול כמה זמן אנחנו היינו מחזיקים מעמד לפני שהיינו מתפוצצים. אם היא הרביצה לבעלה, זה לא כי היא אדם אלים, אלא כי הסבלנות שלה נגמרה במלחמה.
בחוץ אזעקות וטילים, בטלוויזיה חדשות רעות, אז המוח עובר למצב הישרדות. אנחנו יוצאים מאיזון. התגובה שלה זה לא אופי רע, זה קריסה תחת לחץ.
אני מאובחנת או.סי.די (מצפוני). כבר יצא לי לדווח לרווחה על אמא מתעללת (הייתה שכנה שלי, הייתי עדה לזה יום יום), אבל זה לא המקרה פה.
לפי איך שהאמא הזו כתבה את הפוסט, אין צורך לשפוט אותה, כי היא עושה את זה מספיק בעצמה. לא? מה אתם חושבים?
