בזמן שהעולם רץ למרחב המוגן בתוך שניות, אני נותר מרותק למיטתי בשל ניוון שרירים. עבור אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית, היעדר התשתיות והממ"דים הופך כל אזעקה למאבק – עדות אישית על חוסר אונים, כוח רצון וזכות יסוד שנשללה.
נולדתי עם לב שמכיל את כל העולם ובגוף שחווה מוקדם מאוד את משמעות האתגר. המוגבלות הפיזית מעולם לא הייתה כלא לנפשי, אלא זירה שבה הוכחתי את כוח הרצון והנחישות שלי לחיות. אך בזמן מלחמה, אני מוצא את עצמי מול מציאות אכזרית. אין לי את הפריבילגיה לרוץ מהר למקלט; הסביבה שלנו טרם הותאמה לצרכינו ותוכניות המתאר לא סיפקו לנו מרחבים מוגנים (ממ"דים) בבתינו הישנים ובשכונותינו הצפופות.
כשהאזעקות נשמעות ומתחילה הספירה לאחור, מתחיל מרוץ קדחתני שאיני יכול להשתתף בו. בזמן שאנשים רצים וטורקים את דלתות הברזל, אני נותר מרותק למקומי בחדר, מתפלל שהסכנה תחלוף מבלי שתבלע אותי.
למרות המרירות שבאוזלת היד הכפויה, אינני נכנע לייאוש. אני הופך את הרגעים הללו למאבק שקט שבו אני מוכיח כי עמידה איתנה מול סכנה היא הדרגה הגבוהה ביותר של אומץ. אני מכה שורשים במקומי כמו עצי הזית; אנחנו לא מחכים למוות, אלא שומרים על החיים בסבלנות.
יש שיחשבו שאנחנו רק קורבנות, אך למעשה, אנו מפקדים בקרבות סמויים מן העין. אנחנו "גנרלים של סבלנות וכוח עמידה", המנהלים מלחמה יומיומית נגד ההדרה וההתעלמות של התכנון הממסדי. משפחתי וחבריי הם צבא התמיכה שלי, ואנו לומדים יחד כיצד להפוך את המצוקה והחרדה לקשר שמגביר את הלכידות והכוח שלנו.
שאיפותינו אינן מסתכמות רק בלעבור את הלילה בשלום; הן מרחיקות לכת כדי שנחיה בכבוד ובביטחון—עבורנו ועבור כלל האנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית. חברה זו סובלת מפערים תהומיים בתשתיות ומהיעדר בולט של מקלטים. איננו מבקשים את הבלתי אפשרי, אלא דורשים את זכותנו הטבעית והאזרחית לסביבה שמכבדת אותנו.
היעדרם של ממ"דים הוא כשל מוסרי ופגם זועק בצדק. אנו מרימים את קולנו היום כדי להצהיר: אנחנו כאן, גנרלים סבלניים בעלי כוח רצון שעולה על היעדר האמצעים. אנו קוראים למקבלי ההחלטות לפעול באופן מיידי לסגירת הפערים הללו ולספק תשתית מודרנית ונגישה לכולם ללא אפליה. ביטחון הוא זכות יסוד קדושה, ולא נוותר עליה עד שתהפוך למציאות בכל בית ובכל שכונה.
הכותב נואף זמירו, תושב קלנסווה, הוא סופר, פעיל חברתי ויועץ לזכויות אנשים עם מוגבלויות
