כחירשת, אני מתמודדת יום‑יום עם מציאות שבה אזעקות והתרעות חירום פשוט חולפות לידי. בעבר היה ביפר ייעודי שסיפק התראה מיידית, אך הוא כבר אינו מיוצר. כיום אנו מסתמכים על אפליקציות בטלפון ועל צמידים חכמים, אך גם הם אינם תמיד מתריעים בזמן אמת – ובמצבי חירום, כל שנייה קובעת.
דווקא במקום שבו המדינה הייתה אמורה לספק פתרון, בולטת דמותה של הילה נהרי, שלקחה על עצמה בהתנדבות מלאה להתריע בקבוצת ווטסאפ לכלל החירשים בישראל. צירפתי רבים לקבוצה והיוזמה שלה – אנושית, מסורה ומצילת חיים – אינה מובנת מאליה. בעיניי, היא אחת מאותם אנשים נדירים שמחזיקים את החברה הישראלית ברגעים הקשים.
מנגד, מורגש חוסר מענה עמוק מצד הרשויות. אין השקעה מספקת בפיתוח טכנולוגיות שיכולות להציל חיים של אנשים חירשים בזמן מלחמה. אנחנו לא שומעים אזעקות ולא פעם קרה שהתעוררתי בבוקר וגיליתי שהיו נפילות בעירי – מבלי שידעתי כלל. המציאות הזו אינה גזירת גורל. היא קריאה דחופה לפעולה.
בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם מציאות ביטחונית מורכבת, עבור קהילת החירשים וכבדי השמיעה מדובר באתגר כפול. בעוד שרוב הציבור מקבל התרעות, עדכונים והנחיות בזמן אמת דרך קול, רדיו או אזעקות, רבים בקהילה נותרים ללא מענה נגיש מספק ברגעים הקריטיים ביותר.
הילה נהרי, מתורגמנית לשפת הסימנים הפועלת שנים רבות עם קהילת החירשים וכבדי השמיעה, מכירה את הפער הזה מקרוב. בשגרה, עבודתה מתבצעת באופן יומיומי, במגוון רחב של מסגרות, החל מתרגום רפואי, במוסדות וארגונים ועד הנגשה של טקסים, מופעים ותכנים רבים לציבור הרחב. עם פרוץ המלחמה, כמו אצל רבים, גם אצלה נעצרה העבודה כמעט לחלוטין. אך דווקא אז, מתוך ההיכרות העמוקה עם הקהילה והצרכים שלה, בחרה לפעול.
"כשישבתי בבית והתחילו ההתרעות והאזעקות, היה לי ברור דבר אחד. יש כאן ציבור שלם שלא מקבל מענה בזמן אמת", היא מספרת. "אני מכירה את האנשים האלה. אני יודעת מה המשמעות של לפספס מידע קריטי".
מתוך תחושת חיבור עמוק לקהילת החירשים, כבר במלחמה מול איראן בחודש יוני האחרון, הקימה נהרי קבוצת וואטסאפ ייעודית, שבה היא מנגישה בזמן אמת מידע חיוני עבור קהילת החירשים וכבדי השמיעה. במסגרת הפעילות היא מתרגמת עדכונים ביטחוניים לשפת הסימנים, מעלה סרטונים עם הסברים על המצב, מתריעה על אזעקות ברחבי הארץ ואף מספקת התרעות מקדימות כאשר ניתן, לעיתים גם תוך הסתמכות על מקורות מידע כמו טלגרם. במלחמה הנוכחית מול איראן הקבוצה חזרה שוב לתפקד ואף הכפילה את גודלה.
לדבריה, הבעיה אינה חדשה. "בעבר פיקוד העורף חילק ביפרים ייעודיים לחירשים, שהיו מאפשרים לקבל התרעות בצורה נגישה. היום הפתרון הזה כבר לא קיים, ואין מענה חלופי מספק. אנחנו בעידן טכנולוגי מתקדם, אבל בפועל יש אנשים שנשארים מאחור, וזאת מבלי להזכיר את קהילת החירשים-עיוורים, אנשים עם מגבלה כפולה".
הפער הזה, בין התקדמות טכנולוגית לבין נגישות בפועל, בולט במיוחד בעיתות חירום. כאשר כל שנייה חשובה, היעדר מידע נגיש עלול להפוך לסכנה ממשית.
הפעילות של נהרי מדגישה עד כמה פתרונות נגישות אינם מותרות אלא צורך בסיסי. "זה לא עניין של נוחות, זה עניין של ביטחון אישי ושל חיים", היא אומרת. "הנגשה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכל מערכת חירום. המשמעות היא היכולת להבין בזמן אמת את הודעות פיקוד העורף. מרבית הקהילה יודעת קרוא וכתוב כמובן, אך חלקם לא. ישנם גם חירשים שהם עולים חדשים שטרם רכשו שליטה מלאה בשפה. כך או אחרת, גם אני מעדיפה לצרוך עדכונים קריטיים של בטיחות וביטחון בשפת האם שלי, שבה אני שולטת. עבור קהילת החירשים, כמובן, שפת האם היא שפת הסימנים".
לצד הפעילות ההתנדבותית, נהרי ממשיכה לפעול גם ברמה המקצועית ומקדמת מודעות לחשיבות ההנגשה במרחבים ציבוריים, בתקשורת ובאירועים. היא מדגישה כי שילוב מתורגמנים לשפת הסימנים והנגשת מידע בצורה ויזואלית צריכים להיות סטנדרט, ולא פתרון נקודתי.
המסר שלה ברור. יש צורך אמיתי בשינוי תפיסתי ובהשקעה בפתרונות נגישות מתקדמים, שיבטיחו כי גם קהילת החירשים וכבדי השמיעה תקבל מידע בזמן אמת, בצורה שוויונית ומכבדת. בינתיים, עד שיימצאו פתרונות מערכתיים, היא ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב. להנגיש, לתווך ולדאוג שאף אחד לא יישאר מאחור.
להצטרפות לקבוצה של הילה בוואטסאפ – לחצו כאן
