בעודי מתחיל לכתוב את הטור אני מאזין לעוד פרק בפודקאסט המתמקד בגיוס והשמת עובדים ולא יכולתי שלא לחייך. הכתובת למסר שאני מבקש להעלות מדבריי לא פונה רק למעסיקים ולמעסיקות, אלא גם למחלקות משאבי אנוש האחראיות על הנעת תהליכים לעיצוב מדיניות העסקה.
אני מביט לאחור ורואה שנים של מאבק שנשאו פרי למען תעסוקת אנשים עם מוגבלויות. אלא שהשינוי המבורך אינו יכול להיות שלם אם אנשים עם מוגבלויות קשות, נפשיות ופיזיות, שיכולים לעבוד רק מהבית, לא ייזכו להזדמנות שווה מול עובדים ללא נכות. כדי שהזדמנות זו תגיע – על הגורמים הרלוונטיים לפתוח את המשרות גם לעבודה מהבית.
אין ספק ששינויים כאלה יכולים מעט להרתיע. לסביבה "הרגילה" קל יותר להתמודד עם הקל והמוכר.
בעבר, הרעיון להתקין רמפה או להנגיש את סביבת העבודה הרתיע, אך משזה נעשה עלתה השאלה "איך לא עשינו זאת קודם".
אני מבקש לקרוא תיגר על הנימוק "כי מאחר שמדובר בחומרים שניתן להיחשף אליהם רק במקום העבודה לא ניתן לעבוד מהבית". האומנם שכחנו את הקורונה? את מבצע "עם כלביא", שבתקופות אלה העובדים עשו מלאכתם מהבית? אני גם מבקש להרגיע את חשש מקבלי ההחלטות, שלפיו אין להם פיקוח על מי שעובד מהבית מאחר שאנשים עם מוגבלויות, שסוף סוף זכו להזדמנות, יעשו הכול להצטיין ולא "למרוח" את הזמן.
מן הסתם לא את כל המשרות ניתן לפתוח לעבודה מהבית, כמו בנקים, ביטחון ועבודות רגישות, אולם אפשר וצריך לעשות את הצעד הראשון כי הכול פתיר. בעידן הטכנולוגי שבו אנו נמצאים ניתן למצוא פתרונות מהירים וזמינים לשיוך משימות שבועי כמו גם לשילוב מרחוק בישיבות צוות. הפתרונות שם – צריך רק לרצות בהם.
אני מתמודד עם ניוון שרירים מסוג SMA-2 ובמצב מחלתי המתקדם, אני מפעיל את המחשב עם העיניים. כל חיי עבדתי – כפרילנסר ובמתכונת של ריטיינר – כי ידעתי להזיז הרים ולדחוף את עצמי בעזרת כישוריי, היצירתיות שבי והכריזמה שלי.
אבל זה מתיש. אנשים עם מוגבלויות לא צריכים להתמודד עם מכשולים חברתיים בנוסף למאבק היומי שלהם מול גופם ונפשם. אין בי כעס ותרעומת כי אם תקווה שבוא יבוא היום ואנשים עם מוגבלויות יוכלו לעבוד מהבית במגוון רחב של משרות.
למעסיקים אני מבקש לומר: אל תחששו ופתחו את הראש ואת המשרות. לא רק שתקבלו עובדים ועובדות מתמידים ונאמנים – יחד ניצור חברה שוויונית ומנצחת.
הכותב הוא צחי אדרי, בן 45 מטירת כרמל, המתמודד עם ניוון שרירים מולד מסוג SMA-2
