שגב ישראל אפריאט ואני מאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית וביחד החלפנו 134 עבודות (עד עכשיו, חכו…).
אז התיישבנו לשיחה בלי פילטרים, והבנו ששנינו לא מסוגלים לשתוק מול הבוס, שנינו תבענו בבית משפט אנשים בשביל הצדק, שנינו המרדנו את העובדים בעבודה ואכלנו ת'לקרדה כשפיטרו אותנו.
כל ה'נורמיז' שחושבים שאנחנו שולטים בזה, ולא מבינים שההפרעה היא המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם – משקפיים של צדק מוחלט וקושי להכיל סמכות מעלינו – מוזמנים לדלג על הטור הזה.
למה? כי חוסר צדק זה לא משהו שאנחנו יכולים פשוט "להחליק". תבינו, הגוף שלי רועד מעצבים ומתחנן שאני אעשה משהו כי נעשה לי עוול. אני לא צריכה שגם ישפטו אותי. נכון, יש שיטות של הרגעה כמו נשימות. לא ניסיתי עדיין. יאללה מתחילים:
שגב, מה קורה, חיים? רק 47 עבודות?
"חח, רבתי מלא, קשה לי כשמישהו מעליי אומר לי מה לעשות. אבל יודעת משהו? הצלחתי להתמיד בעבודות שמראש אמרו שהן זמניות. אולי זה הפתרון בשבילנו".
ספר לי לדוגמה למה התפטרת
"הייתי נציג שירות בחברה ידועה, לא חשוב שמות. אני יודע שהיא עושה מיליארדים, כי זו חברה ציבורית ורואים את הנתונים שלה. הם שילמו לנו שכר מינימום, סיימתי כל חודש עם 3,000 שקל ככה. קיצר, היה ראש השנה, ואז הסמנכ"ל אמר שיש הרמת כוסית וכל עובד שיביא איזה משהו קטן לאכול. קולטת? לא מספיק הסמנכ"ל הזה (שהיום, 2026, הוא שר בממשלה) עשה שם בחברה 100 אלף שקל לחודש, אז הוא מבקש ממני, העובד הקטן, לקנות מהשכר רעב שלי אוכל להרמת כוסית?"
בוא… שכר רעב אבל אתה לא תהיה רעב אם תביא בייגלה אחד למסיבה
עניתי לשגב ובאותו רגע תפסתי את עצמי. רננה! מה נסגר? את מגיבה בדיוק כמו המעצבנים שאומרים לך "תהיי חכמה, לא צודקת". הוא ענה לי:
"לא קשור בייגלה. זה העיקרון שכשחברה מזמינה להרמת כוסית, היא מממנת את האוכל. עזבי שבהרבה מקרים היא גם מביאה שי לחג".
בדיוק! אז מה עשית?
"דיברנו עם הסמנכ"ל החצוף הזה והוא אמר – 'זה מה יש'. התעצבנתי, אמרתי לעובדים – שומעים? אנחנו מורדים. לא באים להרמת כוסית. האחראי עליי יצא גבר ואמר לי 'בוא נלך למנכ"ל ביחד'".
ומה קרה?
"הלכנו שנינו למנכ"ל ואמרתי לו – אני משלם בקושי שכירות עם 3,000 שקל והסמנכ"ל אומר לי להוציא כסף מהכיס שלי להרמת כוסית? תקשיבי, המנכ"ל היה בהלם מההוראה הזו. באותו רגע עשה טלפונים לכמה אנשים והם אירגנו לנו הרמת כוסית של החיים! אחר כך שמעתי שהוא נתן לסמנכ"ל בראש".
ובסוף בכל זאת עזבת…
"כן, אחרי 3 חודשים, שכר ביוב. בראיון הסכמתי לזה כי אמרו שיש שעות נוספות וזה ישתלם, אבל בפועל זה לא קרה".
איך אני שונאת שמבטיחים משהו בראיון ובמציאות זה לא נכון!
"חופשי! זה קרה לי גם בחברה אחרת. הייתי נציג מכירות, קיבלתי פרמיה 20 שקל על כל מכירה. אבל מה הם לא אמרו לי בראיון? שאם הלקוח מתחרט, הם מורידים לי 100 שקל. על זה החתימו אותי רק בסוף הקורס. זה לא פייר! אין לי שליטה אם הלקוח פתאום לא רוצה את המוצר'".
וואיי, איך אני מכירה את ההרגשה בעבודה שאין צדק ועושים לי עוול
"ספרי לי על זה. פעם אחת שהייתי אחראי על כמה עובדים, פיטרתי נציג אחד שהתנהג כמו בריון והיה נציג גרוע. מה חברה שלו עשתה? התלוננה עליי שהטרדתי אותה מינית! רננה, הם כולם ידעו שם שאני הומו! אבל הם אמרו שהם לא רוצים בעיות, אז פיטרו אותי".
פיייי, כל עבודה אנחנו עוזבים בסערת רגשות. תגיד, הייתה פעם תקופה בחיים שלך שלא היית כזה? נגיד אני, עד הצבא, הייתי נורמלית. מילצרתי שנים באותו אולם אירועים. אבל אז בצבא ההורים התגרשו, הרגשתי אשמה בגירושים, התחיל דכאון, או.סי.די, התחלתי כדורים פסיכיאטריים וזהו. אחרי הצבא כבר לא התמדתי בעבודה
"כן, גם אני. עד הצבא עבדתי אורז בסופר ומה זה אהבו אותי. אבל בצבא אמא שלי נפטרה ומשם ההידרדרות".
ת'אמת? גיליתי לכם רק חלק מהשיחה עם שגב, כי חלק אחר סודי, אבל יכולה לומר שאחרי השיחה איתו חשבתי לעצמי – איזה מזל שאני אישה. העולם סלחני יותר לקריזה של אישה מאשר לקריזה של גבר. נגיד, אם אני צועקת בעצבים בסופר למשל, האנשים מסביב אומרים "עזבו אותה, היא משוגעת". יעני יש לי הנחה, מבינים? אבל אם גבר מתפרץ ומשתולל? הוא נתפס כאיום, אז או שיזמינו לו משטרה או שיהיו אלימים כלפיו, אין הנחות. גם לא לנכים.
