אני רוצה וחושבת שחשוב לשתף על נושא די רגיש ואפילו אינטימי – מגע. זה נושא שלא עסקתי בו הרבה בעבר, כי הוא טעון עבורי וגם לסביבה ובאופן מסוים הוא לא באמת מדובר בפתיחות. אנסה להתמקד במה זה "מגע" עבורי כאישה אוטיסטית ואפרקסית.
לעוד טורים של לי – לחצו כאן
לפני הכול, מגע עבורי זה דרך להירגע ולווסת את עצמי. זה נעשה הרבה באמצעות לחיצות, בעיקר באזור הזרוע וכפות הידיים. אבל, הרבה מעבר לכך, מגע הוא אמצעי התקשורת המרכזי, שדרכו אני מביעה את עצמי מעבר לכתיבה. לפעמים אפילו יותר ממחוות בתנועות.
אני אוהבת לחבק את בני המשפחה שלי והם בחזרה אוהבים לנשק אותי על הלחיים ומביעים פיזית את תחושותיהם כלפיי הרבה מאוד. גם מול המשלבות שלי אני מביעה חיבה, בכך שאני מניחה את הראש על הזרוע או מנשקת להן את הלחיים. אבל, לפעמים אני רוצה להביע מה שאני מרגישה כלפי אנשים שאין לי איתם יחסים קרובים ואז אני יכולה לחצות גבול ללא כוונה ולעיתים לגרום חוסר נוחות לצד השני. זה אף פעם לא נעשה במכוון, אלא תמיד מתוך חוסר הבנה של המצב. אני חושבת שאני אמיתית ולכן אין אצלי ויסות של השאלה מתי נכון לגעת. אני נוגעת כשמרגיש לי שצריך.
בחרתי לשתף על הסיטואציות האלה כיוון שחשוב לי שתבינו שזה יכול לקרות, איתי או בסביבת אנשים אחרים על הרצף וחשוב לי שתגלו לכך סובלנות כמה שאתם יכולים ותנסו להסביר בעדינות מה הפריע לכם או מה גרם לכם אי נוחות, במקום ישר לכעוס, להתרחק ולהימנע מאיתנו.
הייתי רוצה גם להתייחס לסוגייה נוספת והיא כמה מקום ולגיטימציה אנשים על הרצף מקבלים כדי לגעת ועל מנת להביע אינטימיות. אני חושבת שלפעמים, אנשים לא רואים באוטיסטים אנשים מיניים, ולעיתים זה אפילו מאיים עליהם.
התנהלות כזו גורמת להם לפעמים להגיב בכעס או בלחץ, כשהם רואים הבעה של חיבה דרך מגע, גם אם היא הדדית. אני מבינה שזה לא תמיד מכוון, אבל אני מזמינה אתכם לשים לב ולעצור, להיות רגישים לפני שאתם מגיבים, ולזכור שגם אנחנו רוצים וצריכים חום ומגע. כן, זה אחרת איתנו, אבל כשזו הסיטואציה מדובר באותו מצב של רגישות ואינטימיות.
אני מרגישה שיש סביב הנושא הזה מבוכה רבה ושיש פחד מלדבר עליו מולנו. אני חושבת שצריך לפחד פחות ולהבין שזה טבעי ואנושי להזדקק לרומנטיקה ולאינטימיות פיזית, גם כשאתה אוטיסט, ושהימנעות משיח או מעיסוק בנושא היא מאוד בעייתית.
דווקא מפני שקשה לנו לקרוא סיטואציות חברתיות מורכבות, השיח בנושא חשוב לנו מאוד ועשוי להועיל לנו. לכן, אני מרגישה שזה יעזור לנו להבין יותר את "חוקי המשחק" ואז אולי נדע לפעול בדרך פחות מביכה עבורכם ואולי מוצלחת יותר. אני מרגישה שהפחד בסביבתנו מונע לרוב מדאגה ומהנחה שאנחנו תמימים. אבל אולי זה בדיוק השיח שעשוי לסייע לנו להיות תמימים פחות? אז אולי בהימנעות מהשיח אנחנו רק מחריפים את המצב ואולי דווקא פתיחות יכולה לשחרר אותנו.
