"את שטן", ככה אמרתי לאחות במוקד קופת חולים אונליין באחד הבקרים השבוע.
מה קרה? חזרתי להזריק וויגובי (זריקת הרזיה) אחרי 4 חודשים של הפסקה, רק שבמקום לחזור בהדרגה כמו בנאדם שפוי, חשבתי שאני גיבורה והזרקתי ישר מינון של 1. התוצאה: יומיים אני רצה לאסלה.
קיצר, כשהבטן מתהפכת ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף, התקשרתי לאחות אונליין שתיתן לי הפניה למיון. רציתי שמישהו יציל אותי:
"רננה, השעה 6:50, המרפאה נפתחת ב-7:30, לכי למרפאה".
"מה? אני אומרת לך שאני סובלת. אני מקיאה בלי שליטה! יש פה מזגן קור על 16 ואני מזיעה!".
"נכון, ורופא צריך לראות אותך, תמצצי בינתיים קוביות קרח".
"בשביל מה להיסחב עד למרפאה?"
"להיסחב למרפאה זה בדיוק כמו להיסחב למיון".
הרגשתי חסרת אונים, שהמערכת שאמורה להגן עליי לא רואה אותי.
"את שטן".
"מה?"
"זו החלטה שטנית".
"אנחנו סיימנו לדבר" וניתקה.
ברור שהיא תנתק. אני בורדרליין עם עצבים מאפס למאה. אני יודעת ש"שטן" זה קיצוני, אבל באותו הרגע היא הייתה הכרטיס שלי לחיים (במקום מוות) והיא בחרה לתת לי קוביות קרח!. חוץ מזה, לפעמים הפה שלי מדבר יותר מהר מהמחשבה.
בשארית כוחותיי שמתי שמלה (בלי חזייה) וגררתי את עצמי למרפאה, שם קיבלה אותי ד"ר סבטלנה. ביג מאמא רוסיה שאני שרופה לה על התחת:
"רננה, ברור שהם לא ישלחו למיון בשעה כזו. יש המון אנשים כמוך עם התופעות לוואי של הזריקה".
"מה, זה עולה להם כסף?"
"בטח. אם תלכי למיון בבית חולים בלי הפניה זה 1,300 שקל. אני אתן לך עכשיו הפניה ל-טרם".
(יעני טרם זה כן בתקציב? טרם זה הסלאמס של המיונים? ה-לואו קוסט כשגוססים?)
"ותשתי קולה לכאבי בטן".
"דוקטור, את ממליצה לי קולה?! היום זה קולה, מחר קולה ופיצה, ושוב חזרתי להזריק"
(ברור שקניתי קולה. 3 פחיות, מה? הרופאה אמרה).
קיצר, אני מגיעה ל-טרם, המון אדם! צפוף, רועש, דתיים עם עגלות, ילדים בוכים, ועל מכונת השתייה כתוב 'כשר לפסח' למרות שאנחנו באמצע יולי!. אין לי בעיה עם דתיים, אני מגיעה מבית דתי, אבל הפקידות ניסו להשתלט על מלא אנשים וערימות ניירת ואין לי עצבים, זה עושה לי כאוס בפנים.
אני עומדת בתור, מתה להקיא, בחוסר סבלנות אמרתי לפקידת הקבלה:
"זו רפואה דחופה פה, לא טופסולוגיה, אפשר להתקבל כבר? אני חייבת עירוי"!
הפקידה נתנה לי ברקס: "גם אם היית במיון, היית מחכה שעות".
השכיבו אותי עם עירוי, ואז כמובן תקף אותי כאב בטן. מוסר השכל?
זה מה זה לא נוח להתרוקן ב-טרם. אי אפשר להתפנק ולקחת ת'זמן.
שירותים ציבוריים, כל דקה מישהי אחרת מנסה לפתוח לי את הדלת כאילו אני מחלקת בפנים קוגל.
אני חוזרת הביתה תשושה, בלי חזייה, כי למי יש כוח ללבוש ברזלים?. תשושה גם מההבנה שהמערכת הרפואית בנויה לנורמליים. היא לא בשביל מטופלים כמוני שברגע שהם חולים פיזית, אז גם הנפש שלהם מתפרצת.
אני כבר שומעת את הטוקבקים: "רננה, תלמדי לדבר לאנשים, קחי אחריות". זה קל להגיד כשאתם מרגישים סבבה, אבל תנסו לשמור על קלאס כשאתם מעולפים ומחבקים פח של הלו-קיטי. אני לא "מטופלת למופת" כשאני סובלת. אין לי ויסות רגשי והמילים יוצאות לי עקום.
הלוואי שהייתי יכולה להתנסח בנימוס אירופאי, היה לי הרבה יותר קל (גם לא הייתי צריכה להתקשר שוב בשם בדוי לאחיות).
נ.ב – סליחה שנעלמתי לכם מהאתר לאחרונה. הייתי באסלה.
