לפני כעשרים שנה נפל בחלקי אשפוז כפוי במחלקת מיון פסיכיאטרי בבית חולים בלוס אנג'לס. חוויה שאין עוררין על ההשלכות הטראומתיות שלה. כעת, התמזל מזלי והוזמנתי לביקור במחלקה הסגורה "עוגן" במרכז בריאות הנפש מזור שבעכו. מה שראיתי שם מהווה לא פחות מאשר מהפיכה בתפיסת העולם (פרדיגמה) המתרחשת לנגד עינינו.
את הדרך שעשתה רפואת הנפש ב-400 השנים האחרונות תימצתנו בכתבה על חוויית המטופל באברבנאל בנובמבר 2025. שם נפתחה פסקת הסיום במילים: "ישנה עוד כברת דרך לעבור עד לאידיאל המיוחל…" הרושם המתקבל מהביקור במחלקת עוגן במזור מציע שאנחנו אולי בדרך ליעד הזה.
הסיפור של מחלקת עוגן הוא למעשה הסיפור של ד"ר לורה שרוני, כיום ממלאת מקום מנהלת המרכז, שיזמה ופעלה בנחישות לקידום השינוי. "הגעתי לכאן לפני 14 שנה ומה שהכי הטריד אותי היה כמות הקשירות והבידודים, ובשלב מסוים זה גם הגיע לתקשורת", מספרת לשווים ד"ר שרוני. "באותה תקופה לא ידעו איך להתמודד אחרת, אבל זה הפריע להרבה אנשים. היו פה כ-1,800 קשירות בשנה באותם ימים. היום יש פחות מ-20.
"נשלחתי ללמוד באוקספורד את העקרונות של 'מניעה ראשונית' – זיהוי נקודות קונפליקט והורדה שלהן", היא ממשיכה. "ככה מונעים הידרדרות שיוצאת משליטה. בהמשך, כשהגיעו עמיתים מומחים (אנשי מקצוע בעלי ניסיון חיים אישי בהתמודדות עם משבר נפשי או אשפוז – נ.א), הם עזרו לנו להבין ולראות דברים אחרת. דבר נוסף שעזר היה 'עיצוב תומך החלמה', או מה שנקרא 'פרויקט גופר' – שינויים בנראות של המחלקה".
אבל "עדיין משהו לא היה הגיוני", אומרת ד"ר שרוני. "העובדים נותנים את הנשמה, אבל זה לא עובד. ואז, כשפסח ליכטנברג הביא לארץ את מודל סוטריה לבית מאזן ב-2016, הבנתי שזה מה שאנחנו צריכים כאן".
אז היא יצאה לחפש משהו דומה בעולם – מחלקה סגורה ברוח בית מאזן – והגיעה למחלקה כזו בברלין. "אחר כך הצגתי את המודל למנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, והוא אישר לנו 30 תקנים! זה חסר תקדים, אבל לא היו חסרות התנגדויות. עם זאת, התגברנו על כל הקשיים ומחלקת עוגן הוקמה לפני כשלוש שנים".
13 במחלקה במקום 35
הפרדיגמה הנפוצה בתחום האשפוז הפסיכיאטרי מאז המחצית השנייה של המאה הקודמת היא שמשבר פסיכוטי חריף הוא אירוע מסוכן, בלתי צפוי ומסכן חיים, המחייב "ניהול סיכון". כתוצאה מכך, מושפעת התנהגות המערכת, והמטופל נתפס כאובייקט רפואי שיש להשתלט עליו. כלים כמו בידוד, קשירות פיזיות ותרופות במינונים גבוהים נתפסו כחלק לגיטימי והכרחי מהטיפול כדי להחזיר סדר.
בכל רגע נתון מאושפזים במחלקת עוגן לכל היותר 13 אנשים, לעומת 35 במחלקה סגורה רגילה. המחלקה בנויה כמו בית, עם מרכז שבו סלון ומטבח אליהם מתקבצים כולם, גם הצוות. מחלקה רגילה בנויה כפרוזדור ארוך שבקצהו "אקווריום" שהוא עמדת אחיות, ובכל חדר מאוכלסים כחמישה אנשים וישנם שירותים ומקלחות מרכזיים.
ההבדלים המשמעותיים בין עוגן לבין מחלקות סגורות אחרות רבים. ביניהם: אין חדר בידוד ואין חדר קשירה, ישנה שבירה של ההיררכיה המוסדית והצוות והמטופלים חיים יחד ללא מחיצות זכוכית, מבשלים ואוכלים יחד באווירה ביתית. לצוות הרפואי מתווספים מלווים בעלי "ידע מניסיון" (אנשים שעברו משבר נפשי בעצמם), מה שמבטל את תפיסת ה"אנחנו והם" וכולם מסתובבים בבגדים הרגילים שלהם. אפילו הטיפול התרופתי אינו ניתן בכפייה. הכל נעשה מתוך שיח מכבד.
שי מור, האח האחראי של המחלקה שעובד במחלקות סגורות כבר 25 שנה, סיפר לשווים: "מאז ומתמיד ידעתי שהדרך שנהגנו בה היא לא הדרך הנכונה. אצלנו יש אדם אחד או שניים בחדר ושירותים ומקלחת צמודים. כל מיטה כאן נפתחת על מנת שיהיה אפשר להלין בן משפחה. במחלקה רגילה זה קורה לפעמים אבל אין מקום אז מאלתרים באישור הנהלה. כאן לא צריך את זה כי המשפחות סומכות עלינו".
אחד המטופלים במחלקה כתב במכתב הפרידה שלו: ״תודה על החמלה וההקשבה, תודה שראיתם את מצוקתי כשאחרים ראו בי מצוקה. לימדתם אותי מהי אהבת האדם״. מטופל אחר סיפר: ״כשמגיעים למקומות שלא רוצים להיות בהם, יש תנועה שקורית בנפש. בין התנגדות להסכמה, בין פירוק לתנועה. נתתם לי מקום, פינה, שאוכל לצאת בה מדעתי בשלווה. שאוכל לצאת מעצמי ולבנות אותי לאט ובטוח. שמח שהצלחתי לתת זמן לזמן ומקום ללב״.
לא מחלה שיש לדכא בכוח
בספרו "המבנה של מהפיכות מדעיות" מסביר תומאס קון שהתנאי ההכרחי להתרחשות מהפיכה הוא קיומן של שתי פרדיגמות שאינן יכולות להתקיים יחד. אלו השלבים, על פי הגדרתו, שנדרשו על מנת לאפשר את השינוי:
- הפרדיגמה הרפואית הישנה איבדה את תוקפה ונשחקה משום שהיא מבוססת על המודל המוסדי-היפוקרטי, שלפיו חובת הרופא כפופה למוסד – מצב היוצר קונפליקטים עם מחויבותו למטופל.
- לפי קון, מהפכה תתרחש רק כאשר המודל הישן מייצר כשלים רבים מדי. בפועל היו אלה זעקות המטופלים, עדויות על טראומות קשות שנגרמו מעצם האשפוז ונתונים שהראו שבידוד וקשירות רק מגבירים אלימות ומאריכים את משך הטיפול.
- הפרדיגמה החדשה, עליה מבוססת מחלקת עוגן היא של הומניזציה ושותפות. מחלקת עוגן במזור מהווה שבירה מוחלטת של תבנית החשיבה הקודמת. כאן הנחת היסוד היא שמשבר נפשי סוער הוא חוויה אנושית כואבת שיש "להיות בה" ביחד, ולא מחלה שיש "לדכא" בכוח.
הנתון המדהים ביותר שמציג הצוות של מחלקת עוגן הוא שנרשמה ירידה של כ-80% באירועי האלימות, וכפי שקון חזה – המהפכה הזו מחלחלת כעת מלמטה למעלה ומאלצת את משרד הבריאות ומערכת האשפוז כולה לשנות את עמדתם ולהקים מחלקות נוספות ברוח זו.
לפני עשרים שנה הרגשתי כמו חפץ במחלקה הפסיכיאטרית שהובלתי אליה בכוח. אף אחד לא טרח אפילו לשאול לשלומי או לבדוק אם אני זקוקה לעזרה. כשראו על פניי התפשטות של מבע מצוקה, הכניסו אותי לחדר בידוד ובו מיטה המחוברת לרצפה ונעלו אחריי את הדלת. כאילו אמרו לי "תתמודדי לבד, כפי שעשית כל חייך, כי את לבד ואף אחד לא יעזור לך". ליבי עמד לפקוע מרוב פחד ממשהו נורא שעומד לקרות לי. אילו רק היה ניגש צדיק אחד ומושיט לי את ידו…
