במשך יותר משלושה עשורים מצחיק משה פרסטר את הקהל הישראלי. אבל מאחורי ההומור הסתתרו בדידות, תחושת זרות והטרדה מינית שעבר בתחילת דרכו כשחקן צעיר. כעת, בהרצאתו החדשה "על הרצף", הוא חושף את הסיפור האישי שמאחורי הבדיחות ומספר איך דווקא העבודה עם אנשים על הרצף האוטיסטי החזירה לו את הילד שבו.
הרעיון להרצאה נולד אחרי שש שנים של עבודה עם אנשים אוטיסטים. "כבר שנה שעבר לי בראש שאני צריך להגיד לעולם מה אני עובר ואיך זה שינה את חיי והפך אותם למוארים יותר", הוא מספר בראיון לשווים.
"כמו רותם, הבן שלי שאובחן עם אוטיזם, גם אני הייתי ילד מאוד סגור", הוא משתף. "נחבא אל הכלים, לא מסתכל בעיניים, בודד ושקוף. אני זוכר כשאיבחנו את רותם אמרתי בהתחלה: 'לא יכול להיות. מה פתאום אוטיסט? הוא פשוט כמוני'".
באותם ימים, הוא מודה, המילה "אוטיזם" הפחידה אותו. רק עם הזמן, בעקבות היכרות מעמיקה עם העולם הזה, השתנתה נקודת מבטו. כיום הוא מספר בגאווה: "רותם עובד, נמצא בזוגיות, מי היה מאמין? בגילו לא הייתה לי חברה והוא כבר עומד להתחתן בקרוב. זה גם כל כך מקל עלינו כהורים".
פרסטר נזכר כיצד בילדותו הרגיש שונה כמעט מכל הילדים סביבו, וכשסיפר שהוא רוצה להיות שחקן, רבים לא האמינו בו. "כולם צחקו עליי. אמרו לי: 'מה פתאום מושיקו? תישאר בנהריה, תעבוד במפעל'". למרות זאת, הוא מספר שהרגיש שיש בו קול פנימי שלא מאפשר לו לוותר. "זה היה בשבילי חיים או מוות".
בדיעבד, הוא סבור שכיום אולי היו מאבחנים אותו בעצמו על הרצף האוטיסטי. "אז לא הייתה בכלל המילה הזאת", הוא אומר. "היו אומרים 'מוזר' או 'משוגע'. אבל יכול להיות שאם היו מאבחנים אותי, אולי בכלל לא הייתי יושב פה ומדבר איתך". לדבריו, דווקא העובדה שלא הוגדר בדרך מסוימת דחפה אותו להילחם על המקום שלו בעולם המשחק.
"זו הייתה הטרדה מינית"
אלא שגם אחרי שהתקבל ללימודי משחק, הדרך הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. הוא מספר שבמהלך לימודיו נאמר לו שיש לו בעיות דיקציה והוא הופנה לאחד המורים בבית הספר לעבודה פרטנית. מה שהיה אמור להיות שיעור מקצועי, הפך לטענתו בתוך זמן קצר להטרדה מינית.
"שלחו אותי לאחד המורים. הוא הפשיט אותי, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי רץ עירום לחלוטין, ללא תחתונים, עושה מונולוג של שייקספיר, והוא מסתכל עליי וכביכול בודק את הדיקציה שלי", פרסטר משחזר. "כן, זו הייתה הטרדה מינית".
באותה תקופה שיתף פרסטר את הקומיקאי טל פרידמן במה שעבר. התגובה שלו הפתיעה אותו. "טל אמר לי: 'זה מצחיק, בוא נעשה מזה הצגה'". החוויה הטראומתית הפכה לימים לקטע במופע "עלילות משה בעיר הגדולה", שבו דמותו מופשטת כמעט לחלוטין במהלך אודישן. הקהל התפקע מצחוק מבלי לדעת שמדובר בסיפור אמיתי. "רק אני והוא ידענו", הוא אומר. "הנקמה מוגשת מצחיקה".
את החוויה הזו פרסטר משתף ללא פילטרים בהרצאתו החדשה, כחלק מהמסע האישי שעבר. אבל הסיפור שלו לא נעצר שם. שנים לאחר מכן פרסטר החל לעבוד בבית אקשטיין עם אנשים על הרצף האוטיסטי. "העבודה איתם שינתה את חיי ממש", הוא מספר, "היא הפכה אותם למוארים יותר". לדבריו, דווקא המפגש עם אנשים שאינם חוששים להתלהב, להתרגש ולהביע את עצמם בלי מסכות, גרם לו לבחון מחדש גם את חייו שלו.
"עם מי עוד אני יכול לדבר על פוקימונים?"
אל הסדנאות הוא לא מגיע כמורה או מטפל. מבחינתו, כולם שותפים לאותו מרחב. "כולנו מרגישים קצת נורמליים בסדנאות האלה", הוא אומר בחיוך. "זה גם תרפויטי בשבילי". במקום לעסוק באבחנות, הם מדברים על החיים, מאלתרים, משחקים, צוחקים, משוחחים על סרטי דיסני, פוקימון ולגו, ובעיקר נותנים מקום לילד הפנימי שרבים מהמבוגרים למדו להסתיר.
"לפעמים אני יותר ילדותי מהם. עם מי עוד אני יכול לדבר על פוקימונים? פעם אחת המשתתפות עצרה אותי ואמרה: 'משה, דיברנו מספיק על פוקימונים ודיסני. יש לנו הצגה עוד חודש לעבוד עליה, קדימה'". מבחינתו, הרגע הזה מסכם את החוויה כולה. "זה מאפשר לי להיות שוב הילד שהייתי, הילד שמתלהב מהדברים הקטנים. כולנו נולדים כאלה, אבל עם השנים אנחנו עסוקים בלהיות מבוגרים ורציניים. הם הזכירו לי שאפשר גם אחרת".
פרסטר מדגיש שהוא אינו מבקש לייפות את המציאות. הוא פוגש מדי יום אנשים שמתמודדים עם חרדות, קשיים חברתיים וסטיגמות. "אני לא עושה רומנטיזציה", הוא אומר. "יש שם התמודדויות לא פשוטות". ובכל זאת, דווקא בתוך המורכבות הזו הוא מצא שיעור שלא ציפה לו – היכולת להיות נוכח ברגע, להתלהב ולהפסיק להסתיר את מי שהוא.
"למדתי מהם להסתכל על העולם בסקרנות"
לצד העבודה עם אנשים על הרצף, גם הטיפול הפסיכולוגי הפך לחלק משמעותי במסע האישי שלו. במשך 13 שנים הוא נמצא בטיפול, שלדבריו לימד אותו לתת מילים לרגשות שפעם הסתתרו מאחורי הומור. "המטפלת אומרת לי: ׳משה, זה לא סטנדאפ עכשיו. תדבר בלי להיות מצחיק'. בטיפול למדתי לנסח את עצמי, לא רק להגיד 'סבבה', אלא להסביר איך אני באמת רואה את העולם".
גם על זה הוא מתקשה לדבר בלי להצחיק. "אחרי 13 שנים בטיפול למדתי מהמטפלת להקשיב לקול הפנימי שלי ולממש אותו, אז יום אחד הגעתי לקליניקה ואמרתי לה 'החלטתי שאני עוזב אותך, זה הטיפול האחרון שלנו ואיש לא יזיז אותי מדעתי'. אז היא הסתכלה עליי ואמרה לי שזו קריאה לעזרה ועברנו מאז לפעמיים בשבוע".
גם היום, אחרי עשרות שנים על הבמות, הוא מודה שהוא עדיין מתרגש לפני כל הופעה. במקום לנסות להסתיר את החולשות שלו, הוא בוחר להפוך אותן לחלק מהסיפור שהוא מספר לקהל: "בהרצאה אני תמיד מספר שלפני כל הרצאה אני אומר לעצמי ׳למה? למה הייתי צריך את זה?׳, אבל בסוף אני כאן".
לסיכום, הוא אומר: "אם יש משהו שהייתי רוצה שאנשים ייקחו מההרצאה, זה לא להיות פחות מבוגרים, אלא להסכים שוב להתפעל. להסתכל על העולם בסקרנות, כמו ילדים. מבחינתי, זה הדבר הכי גדול שלמדתי מהאנשים על הרצף".
