מערכת הבחירות המתקרבת ממלאת את רשימות המפלגות במועמדים חדשים, שמות מוכרים ו"כוכבים" שנועדו למשוך מצביעים. אבל דווקא קבוצה עצומה בחברה הישראלית כמעט אינה נראית ברשימות: אנשים עם מוגבלויות.
לדברי ח"כ לשעבר שירלי פינטו קדוש, בין 1.5 ל-2 מיליון ישראלים חיים עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות, נוירולוגיות ואחרות, ובכל זאת, כשמגיעים למוקדי קבלת ההחלטות, הייצוג מצטמצם כמעט לאפס.
פינטו קדוש, כיום יו"ר החמ"ל הסגול, הייתה חברת הכנסת החירשת הראשונה בישראל. מבחינתה, ההסבר לתת-הייצוג מתחיל במקום פשוט: הנושא עדיין אינו נמצא גבוה מספיק בסדר העדיפויות של ראשי המפלגות. "זה לא בוער להם", היא אומרת. לדבריה, כל עוד הדרישה לייצוג לא תגיע בעוצמה מהציבור עצמו, המערכת הפוליטית לא תמהר להשתנות. "אין שינוי בלי לחץ חברתי ולחץ מהציבור. אם רוצים שינוי, השטח צריך לצעוק ולדרוש אחרת זה לא יקרה".
הביקורת שלה אינה מופנית רק לפוליטיקאים. פינטו קדוש מפנה אצבע גם לעמותות ולארגונים הגדולים בתחום המוגבלויות. לדבריה, אותם גופים יודעים להגיע לכנסת לאחר הבחירות ולהיאבק על תקנות, חוקים וזכויות, אך אינם מפעילים מספיק כוח דווקא ברגע שבו נקבעת זהותם של מקבלי ההחלטות. "עכשיו זה הזמן", היא מדגישה. "לא אחרי הקמת הממשלה ולא כשהתקציב כבר חולק – אלא עכשיו, לפני הפריימריז ולפני שהפתקים נכנסים לקלפי".
מבחינתה, הדרישה צריכה להיות קונקרטית: לא להסתפק בהבטחות כלליות על נגישות, אלא לדרוש מכל מפלגה להציג מה עשתה, מה היא מתכוונת לעשות ובעיקר מאיפה יגיע הכסף. "פוליטיקאים אלופים בלהבטיח הבטחות, אבל אם אין כיסוי תקציבי זה פשוט לא יקרה", היא אומרת וקוראת לדרוש שההתחייבויות ייכנסו להסכמים הקואליציוניים ולתוכניות הממשלה. "קראתי את המצעים של כל המפלגות ובאף אחד מהם לא היה אזכור לגבי כוונה קונקרטית בנוגע לאנשים עם מוגבלויות".
פינטו קדוש מציעה גם לבחון מנגנון חוקי. לדבריה, ניתן ללמוד מהמודל הקיים באיחוד האירופי, שלפיו יש לחייב ייצוג או אחריות מפלגתית ברורה לנושא המוגבלויות ולהבטיח שבכל מפלגה יהיה מי שמקדם אותו. בישראל, היא מזכירה, מפלגות כבר מכירות בשריונים ובייצוג לקבוצות שונות ולכן היא שואלת: "למה אין שריון ריאלי לאדם עם מוגבלות?"
"יכולים להזיז מנדט לפה ולשם"
גם אלכס פרידמן, יו"ר "נכה לא חצי בן אדם", המתמודד עם ניוון שרירים ומתמודד לרשימת הליכוד בפריימריז שנערכים היום (ב'), מתאר מציאות שבה המודעות הציבורית למוגבלויות אמנם השתפרה, אך כמעט לא חילחלה לפוליטיקה. פרידמן נאבק בשנה האחרונה ליצירת משבצת ייעודית לאדם עם מוגבלות בליכוד. המשבצת אכן נוצרה, אך הוצבה במקום ה-45 הלא ריאלי. על המשבצת הזו מתחרים מולו עוד ארבעה מתמודדים: אהרון מיכאליס, יהודה סושרד, אביחי שאשא כהן ושמעון שראל.
לדבריו, בעידן שבו המפלגות מחפשות "כוכבים", אנשים עם מוגבלויות מתחילים את המירוץ מאחור. "הם זוכים לפחות נוכחות בתקשורת ופחות להזדמנויות להשמיע את קולם", הוא אומר. אבל מבחינת פרידמן, ראשי המפלגות מפספסים כאן גם אינטרס אלקטורלי מובהק: ציבור האנשים עם מוגבלויות הוא קבוצה גדולה שיכולה, לדבריו, "בקלות להזיז מנדט לפה ומנדט לשם ואף יותר מזה". מוגבלות, הוא מזכיר, נוגעת כמעט בכל משפחה בישראל.
אז מדוע המפלגות עדיין לא ממהרות לעשות את זה? כשהוא נשאל האם הן מעדיפות לדבר על זכויות של אנשים עם מוגבלויות בלי להציב אותם בעמדות כוח, תשובתו של פרידמן חדה: "המציאות מלמדת שהם לא רוצים". גם בליכוד, הוא אומר, "אם היה רצון כזה, אז זה לא היה מקום 45, זה היה מקום יותר גבוה". מבחינתו, המעשים מדברים בעד עצמם.
הדרך אל הפריימריז, הוא מספר, קשה עוד יותר כשאתה אדם נכה. "היום בערב אני צריך להופיע מול אנשים בשני מקומות שונים במקביל ולא תמיד המקומות נגישים", אומר פרידמן. "זה לא פשוט לאדם במצבי להתרוצץ בכל הארץ ולשכנע אנשים להצביע". לכך מצטרפת נוכחות תקשורתית מצומצמת, שמקשה מלכתחילה לצבור הכרה וכוח פוליטי.
בכנסת האחרונה כיהנו שני חברי כנסת שידוע בפומבי כי הם אנשים עם מוגבלות: קארין אלהרר מיש עתיד, המתניידת בכיסא גלגלים, ואופיר סופר מהציונות הדתית, נכה צה"ל המתמודד עם פוסט טראומה. בכנסת ה-24 כיהנה גם פינטו קדוש. באחוזים מדובר בפחות מ-3%, לעומת 20% מהאוכלוסייה הכללית שהם אנשים עם מוגבלות.
הקמפיין של לינק20
בר שביט, בת 32 עם שיתוק מוחין, חברת רשת וחברת מועצה ב-Link20, סבורה שהבעיה עמוקה אף יותר: "אדם עם מוגבלות לא נחשב מספיק 'סקסי' או נוטף כריזמה כדי שייתנו לו מקום ראוי ברשימה לכנסת". לדבריה, פוליטיקאים נוטים לראות מועמד עם מוגבלות כאדם שיכול לעסוק רק בתחום המוגבלויות במקום כאיש ציבור בעל עמדות גם בנושאי ביטחון, חינוך, כלכלה וחברה.
זו בדיוק המטרה של קמפיין "20% שיכולים לשנות את התמונה" של Link20, רשת אקטיביסטים צעירים עם ובלי מוגבלות הפועלת לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות. הקמפיין החדש מבקש להפנות את הזרקור אל הכוח האלקטורלי של הציבור הזה ולדרוש ייצוג במוקדי ההשפעה. "אתם מקבלים מאיתנו 20% מהקולות", מסבירה שביט את המסר לראשי המפלגות, "אז תפקידכם לתת לנו מקומות בעלי השפעה בפריימריז וייצוג הולם בכנסת ובפוליטיקה הישראלית".
שביט מצביעה גם על פער בחשיפה שעשוי להסביר חלק מהקושי להגיע לייצוג פוליטי. לדבריה, פצועי 7 באוקטובר בגוף ובנפש זוכים לנוכחות ציבורית ותקשורתית גדולה בהרבה מאנשים עם מוגבלויות אחרות. "יש הרבה מאוד חשיפה לאנשים שנפצעו בגופם ובנפשם ב־7 באוקטובר לעומת יתר האנשים עם המוגבלויות", היא אומרת. לדבריה, הרעש התקשורתי והציבורי סביבם מעניק לנושא נראות משמעותית, וכשציבור שלם כמעט אינו נראה בשיח, קל יותר גם להשאיר אותו מחוץ לסדר היום ומוקדי ההשפעה.
לצד זאת, שביט מדגישה כי נפגעי 7 באוקטובר והמלחמה הם חלק בלתי נפרד מציבור האנשים עם מוגבלויות: גם הם נכללים באותם 20% שאליהם פונה קמפיין Link20. כך האתגר הוא לתרגם את הנראות שנוצרה סביב חלק מהקהילה לדרישה רחבה יותר לייצוג של אנשים עם מוגבלויות בפוליטיקה.
נגד מפלגת נכים
למרות התסכול, שלושת המרואיינים מסתייגים מהקמת מפלגה סקטוריאלית של אנשים עם מוגבלויות. הסיבה כמעט זהה: מוגבלות אינה השקפת עולם. "בציבור הזה יש ימין ושמאל, דתיים וחילוניים ועמדות שונות בביטחון, בכלכלה ובמערכת המשפט", אומרת שביט. "אני רוצה להיות חלק מהחברה".
פרידמן מוסיף: "כמו שאני לא רוצה שתהיה לנו עיר לאנשים עם מוגבלויות, אני לא רוצה שתהיה לנו מפלגה של אנשים עם מוגבלויות". פינטו מדגישה כי היעד צריך להיות ייצוג בתוך כלל המפלגות, לא הפרדה מהן.
פרידמן אף מבקש לקדם חוק לייצוג הולם בפוליטיקה, בדומה לעיקרון הקיים בתעסוקה: "אם לא עושים את זה מרצון ומהבנה בסיסית של האינטרס, אז פשוט לחייב את זה בחוק שבכל מפלגה ומפלגה תהיה נציגות של אנשים עם מוגבלות".
המסר של המרואיינים מופנה בעיקר לעמותות הגדולות, לארגונים ולמוקדי הכוח הציבוריים: זה הזמן להפעיל לחץ על ראשי המפלגות, לדרוש ייצוג במקומות ריאליים ותשובות ברורות. במשך שנים, הם אומרים, המאבקים מגיעים לכנסת אחרי הבחירות; הפעם הדרישה צריכה להגיע לפני, כשעוד אפשר להשפיע על מי יישב בה.
"אם 20% מהציבור ימשיכו להסתפק בהבטחות במקום לדרוש מקום ליד השולחן, גם הכנסת הבאה עלולה להשאיר אותם בחוץ", אומרת פינטו. "זה הרגע לשאול כל מפלגה איפה האנשים עם המוגבלויות ברשימה שלה, איפה התוכנית, איפה התקציב ואיפה הכוח". אחר כך, היא מזהירה, כבר יהיה מאוחר לשאול למה שוב לא ספרו אותנו.
