לפני עשר שנים פתח פרופ' פסח ליכטנברג בירושלים בית שנועד להציע משהו שנשמע אז כמעט מהפכני בתחום בריאות הנפש: במקום אשפוז פסיכיאטרי בבית חולים – בית.
ליכטנברג, פסיכיאטר ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, הכיר היטב את המערכת מבפנים. במשך שנים ניהל מחלקה פסיכיאטרית סגורה, אבל עם הזמן החל לשאול את עצמו אם אנשים במשבר נפשי חייבים לקבל טיפול דווקא בין כותלי בית חולים. "היה לי חזון", הוא מספר לשווים. "שאלתי את עצמי: למה בית חולים? למה לא בית?"
מהשאלה הזו נולדה עמותת סוטריה ישראל, שציינה לאחרונה עשור להקמתה. שני הבתים שהיא מפעילה הם כיום חלק ממערך של 54 בתים מאזנים בישראל, וליכטנברג כבר מסתכל על השלב הבא: להביא את רוח סוטריה גם לתוך המחלקות הפסיכיאטריות עצמן.
הרעיון שהגיע מקליפורניה
הזרע הראשון נשתל כבר ב-2005. ליכטנברג שיתף חבר בשאלה אם אפשר להחליף אשפוז בבית חולים בשהות בבית המיועד להחלמה. החבר סיפר לו על מודל סוטריה, שנולד בקליפורניה בשנות ה-70.
שני הבתים המקוריים בקליפורניה נסגרו לאחר שהמימון הממשלתי הסתיים, אך בתים אחרים שפעלו ברוח המודל נפתחו במקומות נוספים. ליכטנברג נסע לבקר בבית ותיק בברן. "הבנתי שאני רוצה לפתוח בית כזה בישראל", הוא מספר.
אחד האנשים שאיתם חלק את החזון היה ד"ר אברהם פרידלנדר. עבורו, השיחה על חלופה לאשפוז פסיכיאטרי הייתה רחוקה מלהיות תיאורטית.
פחות מיממה במחלקה ששינתה את חייו
ב-2005 אושפז פרידלנדר במחלקה פסיכיאטרית סגורה. לדבריו, הוא שהה שם פחות מ-24 שעות, אבל החוויה שינתה את חייו. "באותה שנה קרתה תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף. היישוב שגרתי בו גם פונה. הייתה אווירה מאוד מיסטית. חשבתי שאני נביא. נדרתי נדר בכותל להיות עיוור. שכבתי על הרצפה, לא הגבתי ולא תקשרתי. נדרתי שהראשון שאתקשר איתו יהיה המשיח. אז פינו אותי למחלקה סגורה במצב קטטוני".
הרב שלו הגיע למחלקה והתיר את נדריו. "אז התחלתי לתקשר. מבחינת הפסיכיאטרים, זה היה נס רפואי", הוא מספר.
את תנאי האשפוז הוא זוכר כחוויה קשה. "הייתה נזילה בשירותים והיו מלא מים על הרצפה. הייתי בחדר בידוד עם נזלת על הקירות. עד אז לא נחשפתי לעולם הפסיכיאטרי. לא התקרבתי למה שנקרא 'המשוגע השכונתי', האדם שאתה צוחק עליו כנער עם כל הילדים. אחרי האשפוז הבנתי שצריך להיות אחרת".
שש שנים מאוחר יותר, במהלך לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, נדרש פרידלנדר להתנדב במסגרת מקצועית כדי לקבל המלצה לתואר השני. באופן מפתיע, הוא בחר לחזור דווקא למחלקה שבה אושפז.
"התנהגתי כמו פאץ' אדמס (רופא וליצן רפואי – ס.נ). את רוב המחלקה השטויות שעשיתי חירפנו. אבל ראש המחלקה, פסח, קרא לי לחדר שלו. הייתי בטוח שהוא הולך להעיף אותי. יש לי היסטוריה של מקומות שהעיפו אותי מהם. אבל לא".
כך נוצר בהדרגה הקשר בין השניים, וליכטנברג סיפר לו על החלום להקים את סוטריה בישראל.
"הם ראו בית"
במשך יותר מעשור פעל ליכטנברג לקידום הרעיון. הוא כתב מאמרים, דיבר עם אנשי מקצוע וניסה לשכנע שאפשר לטפל אחרת. בספטמבר 2016 נפתח בית סוטריה בירושלים – הבית המאזן הראשון בישראל. שנה לאחר מכן הכיר משרד הבריאות במודל באופן רשמי תחת השם "בית מאזן" ומאז התרחב המודל לעשרות בתים ברחבי הארץ.
"אנשים ממשרד הבריאות, שותפים וקולגות הגיבו בהתחלה בנימוס, אבל התחילו לעלות לרגל", מספר ליכטנברג. "הם ראו בית מושך. בבית יש אם בית, יש מטבח שמבשלים בו. הם לא ידעו מי המלווה ומי הדייר. הם ראו כי טוב. אמרו לי: אפילו אנחנו רוצים לגור בבית הזה".
פרידלנדר זוכר גם את החששות שליוו את תחילת הדרך. "מצד אחד הייתה לי פנטזיה שלא תהיה עוד פסיכוזה בעולם, שלא יהיה עוד סבל. מצד שני חשתי המון אימה. ראיתי אלימות ואובדנות קשה".
כיום פועלים בישראל, לפי ליכטנברג, 54 בתים מאזנים, שניים מהם של עמותת סוטריה ישראל.
לא רק מקום לישון בו
אפרת אלון, עובדת סוציאלית ומנהלת סוטריה גברים בירושלים, מתארת את הבית כמקום שבו ההתמודדות עם המשבר נעשית בתוך חיי היומיום. "אצלנו הדיירים מרגישים שרואים אותם", היא אומרת. "אנחנו מתכננים עם כל אחד את מה שמתאים לו, במסגרת האפשר". לדבריה, הדיירים מגיעים לתקופות של 45 יום עד שלושה חודשים במסגרת קופות החולים.
"אנחנו רוצים שהם יעשו איתנו דברים בבית. לפעמים מלווה יגיד שהוא מכין ארוחת צהריים. לפעמים הוא יכין את הארוחה לבד, אבל לפעמים אחד או יותר מהדיירים יצטרפו אליו".
עבור ליכטנברג, אחד הדברים המרגשים ביותר קורה דווקא אחרי שהשהות בבית מסתיימת. "מה שמרגש אותי בסוטריה זה בעיקר מה שקורה אחר כך. חלק מהדיירים חוזרים לעבוד אצלנו כמלווים. זה קורה מדי פעם. כשהם היו דיירים, אי אפשר היה לחשוב על זה".
"הם החזירו אותי לעצמי"
אחד האנשים שחזרו לסוטריה הוא אמיתי סטיסקין, עובד סוציאלי, נשוי ואב לשלוש בנות. לפני המשבר הנפשי שעבר עבד עם נוער בסיכון. "היה לי משבר בעקבות פוסט טראומה", הוא מספר. "אחי עבד בסוטריה כמלווה. הוא אמר: 'זה נראה לי מתאים לך'. הייתי ממש על הקצה. הרגשתי שלהתאשפז בבית חולים זה לא הדבר הנכון לי".
ביום חמישי הגיע לשיחת אינטייק, אלא שהבית היה מלא. ביום ראשון בצהריים התקשרו אליו וביקשו שיגיע. התקופה שעבר שם הייתה קשה, אבל משמעותית. "הם החזירו אותי לעצמי. זה לא היה קל. סבלתי מאוד מעניינים פנימיים שלי, דברים שקשורים אליי ולמשבר", הוא אומר. "אמרתי להם: אם כבר להיות בגיהינום, אז איתכם".
לאחר שחזר לביתו המשיך להגיע לסוטריה פעם בשבוע באופן לא רשמי ובהמשך החל להתנדב. כיום הוא מסייע בהפקת אירועים וגם מבשל ואופה לדיירים. "אני מבשל ואופה גם בחיים", הוא אומר בפשטות, "אז אני מבשל ואופה לדיירים".
מהדיירים אל מקבלי ההחלטות
הרעיון לציין עשור לסוטריה באירוע מיוחד נולד אצל אמיתי ואם הבית. האירוע הפך ליום עיון שעסק בשינוי שסוטריה ביקשה להביא לתחום בריאות הנפש בישראל. בין המוזמנים היו מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב וחברות הכנסת לימור סון הר מלך ומיכל וולדיגר, שאותם מגדירים בסוטריה "שותפים לדרך".
גם פרידלנדר עצמו סגר מעגל. כיום הוא פוסט-דוקטורנט בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית, ואת עבודת הדוקטורט שלו הקדיש לסוטריה והשווה בינה לבין מחלקות אשפוז בתל השומר. לדבריו, "הבנתי שסוטריה טובה לאנשים שזה לא האשפוז הראשון שלהם, כי הם יודעים להעריך את מה שסוטריה יכולה לתת".
כיום הוא גם חבר בוועד המנהל של העמותה. "אני בא לפעמים לדבר עם הדיירים. לפעמים אנשי צוות מתייעצים איתי. אני עוזר במה שאני יכול", הוא מספר.
בעיניו, אחד המרכיבים החשובים ביותר הוא דווקא הקשר בין אנשים שחוו בעצמם משבר נפשי. "הדבר הכי חשוב בסוטריה הוא קבוצת השווים. יש אווירה כיפית בסוטריה, שזה מוזר כי חלק מהדיירים סובלים. יש הומור. יש בדיחות".
ומה בעשור הבא?
בסוטריה כבר מתכננים את הצעדים הבאים. לדברי אלון, בעוד כמה חודשים צפוי להיפתח בירושלים בית לטיפול יום עבור אנשים שאינם יכולים לישון מחוץ לביתם. השאיפה היא להקים אותו בסמוך לסוטריה גברים בעיר.
ליכטנברג, מצדו, מנסה כיום לקחת את העקרונות שעליהם נבנתה סוטריה דווקא אל המקום שממנו ביקש בתחילת הדרך להציע חלופה: בית החולים. כיום הוא מנהל בכפר שאול מחלקה הפועלת ברוח סוטריה. לדבריו, זו אינה סוטריה במלואה, אלא ניסיון להביא חלק מהגישה גם לאנשים שמצבם מחייב אשפוז.
"יש עוד מחלקות ברוח סוטריה בישראל", הוא אומר. "הייתי רוצה שתהיה כזו בכל בית חולים. שאנשים יבואו עם יקיריהם למיון ויגידו: 'אנחנו רוצים להיות במחלקה ברוח סוטריה'".
