בגיל עשרה חודשים הוריו של לידור פרידמן ממודיעין קיבלו את הבשורה שבנם, שנולד עם שיתוק מוחין, לא ילך לעולם. כמעט 17 שנים אחר כך הוא עומד על רגליו, רץ ומתחרה בזירה הבינלאומית. הוא סגן אלוף עולם בג׳ודו, סגן אלוף אירופה וזוכה גביע אירופה בג׳ודו פראלימפי.
"כשהייתי תינוק אמרו להורים שלי שאני לא אלך כל החיים שלי", מספר פרידמן בשיחה עם שווים. "מאז, ביחד עם הוריי, יצאנו למסע לעמוד על הרגליים. היום אני רץ, מתחרה, מביא הישגים ושובר מוסכמות".
הדרך לשם כללה השקעת משאבים רבה מצד משפחתו, טיפולים וניתוח SDR, שלדבריו שינה את עתידו. "זה איפשר לי עתיד טוב יותר, שבזכותו אני מנהל חיים עצמאיים לצד הקושי והאתגרים".
לג׳ודו הגיע בעקבות אחיו הגדול. "זה התחיל כחוג והפך ממש למקצוע עם השנים", הוא אומר. "הבנתי שפשוט התאהבתי בדבר הזה. לאט לאט, עם עבודה קשה מאוד, הגיעו המדליות".
הג׳ודו גם מציב בפניו אתגר פיזי. פרידמן הולך ורץ כמעט כמו כולם, אך הוא פחות יציב בשל הקושי ברגליים. הוא מתמודד עם זה באמצעות אימונים וחיזוקים מותאמים. "הידיים ופלג הגוף העליון הרבה יותר חזקים אצלי מהרגליים. אחד מפצה על השני. אבל היום אני יכול להגיד לך שבזכות המון אימונים והמון אמונה הרגליים שלי הרבה יותר חזקות מפעם".
לצד ההישגים, פרידמן נאלץ להתמודד מילדות עם מבטים ועם רתיעה של אנשים מהמוגבלות שלו. "הרבה אנשים נרתעים מאוד מהבעיה הזאת, מצורת ההליכה שלי, מהשוני", הוא משתף. "חוויתי מבטים גם בילדות. המטרה שלי היא לשים את העלאת המודעות לזה בראש סדר העדיפויות, לשים את זה על המפה".
פרידמן מסביר את הרתיעה של אנשים מהמוגבלות שלו בכך שאין מספיק שיח על שיתוק מוחין, על שונות ומוגבלות. "זה משהו שלקחתי על עצמי לשנות", הוא אומר בלהט. "אנשים צריכים להבין שאני אותו לידור, פשוט עם בעיה ברגליים. אני לא קורא לעצמי שונה. יש אחד עם משקפיים, אז יש אחד עם מוגבלות ברגליים".
גם אחרי שהג׳ודו הביא אותו לקדמת הבמה, השיפוט לדבריו לא נעלם. "יש עדיין שיפוט קשה של החברה. אני מעלה מודעות לבעיה ברגליים שלי, מראה איך אני מנהל חיים לצד זה ולצערי עדיין סופג על זה המון לעג מהחברה".
לדבריו, לפני כשלושה שבועות הוא חווה דוגמה קיצונית לכך. במהלך שידור חי ברשתות החברתיות נכנסה קבוצה של כ־15 אנשים והחלה לכתוב לו הודעות נאצה. "הם לא הפסיקו להגיד: 'אמן יישרפו לך הרגליים' ועוד הרבה מילות גנאי נוראיות. חשוב להגיד, היום זה אני ומחר זה מישהו אחר. איפה אנחנו כחברה ממקמים את הנושא הזה בשיח הציבורי? למה אנחנו מדברים על כל כך הרבה נושאים ועל זה לא? החברה שלנו לא באמת יודעת לקבל שוני. אבל אנשים שמתמודדים עם מוגבלות הם האנשים הכי אמיצים בעולם. הם מתמודדים על אף ולמרות והם עולם ומלואו".
פרידמן בחר להפוך את ההתמודדות האישית שלו למאבק ציבורי. מבחינתו, הנושא חייב להפוך לחלק מובנה מהשיח הציבורי היומיומי. "כשהייתי קטן לא היה מי שידבר על הנושאים האלה, אז החלטתי להתייחס לנושא הזה ולא רק פעם בשנה, אלא כשיח יומיומי. כי זה חלק ממני וכמו שזה חלק ממני זה חייב להיות חלק מהחברה".
ומה לגבי העתיד? "אני חושב שכבר שברתי מוסכמות", הוא אומר. "אבל המטרה העיקרית שלי היא להביא בראש ובראשונה מדליה אולימפית ודרך זה שכולם יכירו את הסיפור שלי, כדי להיות מקור השראה עבור אנשים שקופים ולהראות להם שלא משנה מה, הם יכולים להיות משהו בעולם הזה. הם יכולים למצוא להם ייעוד ומשמעות".
