כשרועי מורי היה בן עשר, הוא כבר עמד על הבמה בהיכל התרבות בתל אביב וניגן לצד אברהם טל. שנה לאחר מכן הופיע עם יהודה פוליקר, התראיין בטלוויזיה והפך לילד מוכר בזכות כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן.
אלא שאחרי שנים של הופעות וחשיפה תקשורתית, ההזמנות הלכו והתמעטו. כיום, בגיל 19, רועי, צעיר עם אוטיזם מחדרה, ממשיך לנגן ולהלחין ובחודשים האחרונים אף השלים רסיטל בהלחנה בציון 99. בשיחה עם שווים הוא ואמו ציפי מספרים על הדרך שעברו, הקשיים, ההצלחות והחלומות שעוד מחכים להתגשם.
הקשר המיוחד של רועי למוזיקה התגלה עוד לפני שלמד לדבר. כבר אז נהג לזמזם שירים ששמע, בדיוק יוצא דופן. "שמתי לב שאם אני שרה לרועי, הוא הרבה יותר קשוב אליי מאשר אם אני מדברת אליו. חשבתי שאני הוזה", מספרת ציפי. "הבאנו לו מטפלת במוזיקה בגיל שנה, כשהוא אובחן. אחר כך, כשהגענו לאלו"טף, אמרו לנו שיש לו שמיעה אבסולוטית".
הילדות המוקדמת לא הייתה פשוטה. באותן שנים לא היו בחדרה גני תקשורת ורועי נאלץ לנסוע מדי יום בהסעה לגן של אלו"ט בכפר סבא. "זה היה מפחיד ומלחיץ", נזכרת ציפי. "אני ועוד אמא דאגנו שייפתח גן תקשורת בחדרה. הוא נפתח חמישה ימים לפני תחילת שנת הלימודים".
באותה תקופה החל רועי ללמוד מוזיקה, שהפכה עבורו ועבור אמו לנקודת אור בתוך הקשיים. אלא שלא כולם ראו בעין יפה את העיסוק המוזיקלי. לדבריה של ציפי, הצוות הטיפולי סבר שעל רועי לשפר תחילה את כישוריו החברתיים ורק לאחר מכן להתפנות ללימודי מוזיקה. להוריו לקח כמה חודשים להבין שהם אינם מסכימים עם הגישה הזאת. "הבנתי שאי אפשר לעצור סוסים בדהירה", היא אומרת.
מהפסנתר בבית לבמה עם אברהם טל
כישרונו של רועי לא נותר בין כותלי הבית. כשהיה בן עשר הוצע לו לנגן באחד השירים שביצע אברהם טל באירוע התרמה של עמותת "אותי", שנערך בהיכל התרבות בתל אביב.
"מיכל בר זוהר, אחות של יעל בר זוהר, ליוותה אותי בכל התהליך. חשבו שהיא המטפלת שלי", נזכר רועי בחיוך. "יעל בר זוהר הנחתה את האירוע בהיכל התרבות בתל אביב. אחרי שניגנתי עם אברהם טל, התראיינתי בטלוויזיה".
שנה לאחר מכן הגיעה הזדמנות נוספת, הפעם להופיע לצד יהודה פוליקר באירוע התרמה של העמותה. ההופעה הובילה להזמנות לראיונות ולהופעות בתקשורת, ובהן גם תוכנית בכאן 11. "היינו בכל מקום. הזמינו אותנו ובאנו", מספרת ציפי. "מלבד הראיונות לטלוויזיה, רועי הקליט שיר באולפן והקדיש אותו למשלבת שלו. היא התרגשה מאוד".
רועי נהנה מהחשיפה. הוא אהב להתראיין, לספר על חייו כילד על הרצף האוטיסטי ובעיקר לדבר על המוזיקה. לראשונה הרגיש שכישרונו מקבל במה והכרה.
אלא שאחרי תקופת הפרסום הגיעו שנים שקטות יותר. "הזמינו אותנו לכל מקום ואחר כך הפסיקו להזמין אותנו. הייתה קורונה ואחר כך מלחמה. היו שנים קשות במדינה", מספרת ציפי.
רועי מודה שהשינוי עורר בו רגשות מעורבים. "מצד אחד, קצת נעלבתי. לא הבנתי למה. מצד שני, זה הקל עליי. החזרות התישו אותי".
"היינו יושבים ליד הפסנתר, מאלתרים וצוחקים"
למרות כישרונו המוזיקלי, הדרך של רועי ללימודי מוזיקה מסודרים לא הייתה פשוטה. אחת ההתמודדויות המרכזיות שלו הייתה עם הדרישה לנגן על פי תווים.
"בגיל חמש הייתה לי מורה מאוד קשוחה. היו לה המון דרישות. היא לא הייתה רעה, אבל הרגשתי שאני לא רוצה ללמוד עם כל כך הרבה דרישות", הוא מספר. "ידעתי לקרוא תווים, אבל העדפתי בהתחלה לנגן בצורה חופשית יותר".
הוריו מצאו לו מורה אחר, שהגיע לביתם והעניק לו חוויית לימוד שונה לחלוטין. "היינו יושבים ליד הפסנתר, מאלתרים וצוחקים. הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי", מספר רועי.
עם השנים הבין שכדי להתקדם כמלחין, יהיה עליו לחזור ללימודים מסודרים ולקריאת תווים. הוא נרשם לקונסרבטוריון באור עקיבא והחל להעמיק בלימודי המוזיקה. "הבנתי שאני רוצה להתקדם. הבנתי שאני רוצה לנגן ולכתוב יצירות מורכבות יותר", הוא מסביר.
לקריאת התווים הייתה גם חשיבות מעשית: היא איפשרה לו לתעד את היצירות שהלחין, במקום להסתמך רק על הזיכרון או על הקלטות. "יש יצירות שזכרתי או הקלטתי. לצערי, יש יצירות מאותה תקופה שלא הצלחתי לשחזר", הוא משתף.
בהמשך החליט רועי לגשת לרסיטל בהלחנה, המקנה עשר יחידות בגרות במוזיקה. לדברי אמו, הוא הראשון בחדרה שבחר במסלול הזה. גם כאן נאלץ להתמודד עם קושי לא צפוי: המורה שליווה אותו טס לגרמניה כדי לעשות פוסט דוקטורט. אלא שהשניים לא ויתרו על המשך הלימודים. "הוא המשיך ללוות אותו משם. הם היו נפגשים בזום", מספרת ציפי.
לפני מספר חודשים השלים רועי את הרסיטל וקיבל ציון 99. בקונצרט שנערך במסגרת הרסיטל נוגנו קטעים מהיצירות שהלחין.
כיום הוא ממשיך להלחין ומעדיף במיוחד את הסגנון המכונה "מוזיקה חדשה". "הרבה סגנונות מוזיקליים השתנו לאורך השנים. גם המוזיקה הקלאסית. המוזיקה החדשה היא מוזיקה קלאסית של המאה ה־21. היא הרבה פחות תבניתית. היא נשמעת יותר מודרנית", הוא מסביר.
"המוזיקה היא עולם שאני מבין הרבה יותר בקלות"
לצד העיסוק במוזיקה, רועי ממשיך לבנות את חייו הבוגרים. הוא מתגורר עם אמו בחדרה, לומד בכיתת תקשורת ופועל להשלמת תעודת בגרות מלאה. "רציתי לעשות חמש יחידות בגרות במתמטיקה, אבל לא עמדתי בזה. אז ירדתי לשלוש יחידות", הוא מספר. "עשיתי את הבגרות, אבל הבנתי שבאוניברסיטאות צריך ארבע יחידות. אז אני משלים השנה את החלק האחרון".
במקביל ללימודים הוא עובד במשרה חלקית כמזכיר במשרדו של יועץ המשכנתאות יוני לאונוב. "זה מה שהתאים לכולם", אומרת ציפי, מתווכת נדל"ן במקצועה.
אלא שההצלחות בלימודים, בעבודה ובמוזיקה אינן מעלימות את האתגרים היומיומיים שרועי מתמודד איתם.
"אני חושב בצורה מאוד תבניתית. אם אני עושה משהו, אני צריך לעשות אותו בצורה מאוד מדויקת. אם אני עושה אותו קצת אחרת, אני מרגיש כאילו לא עשיתי את מה שביקשו", הוא מסביר. "גם המוסר שלי מאוד דיכוטומי. אני משקיע המון אנרגיות בדברים מאוד קטנים".
דווקא בעולם המוזיקה, הוא אומר, הדברים פשוטים וברורים לו הרבה יותר. "המוזיקה היא עולם שאני מבין בקלות. היא עולם שאני מבין באופן הרבה יותר אינטואיטיבי מאשר את העולם הזה. היא עולם שאני הרבה פחות מבולבל בו. אני לא שואל את עצמי יותר מדי שאלות", הוא מספר בחיוך.
ציפי מתבוננת בבנה בגאווה. "אני אמא גאה, מאוד גאה. אני אוהבת את האיש הצעיר שרועי גדל להיות", היא אומרת.
ומה הלאה? לרועי יש תוכניות רבות לעתיד והן לא מסתכמות במוזיקה. הוא שואף לעשות שנתיים של שירות לאומי או שנתיים בצבא ואולי אפילו לשלב בין השניים. "כבר חשבתי על כל מיני כיוונים", הוא מספר. "אחר כך אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אני רוצה להקים משפחה. אני רוצה שתהיה לי בת זוג. אני רוצה שיהיו לי ילדים".
