
"אני בן ציון כהן, אבא של לביא. ב־19.9.2024 פירסמתם כתבה עלינו עם הכותרת זה הסיכוי היחיד שלנו להציל את חייו. עכשיו אני כותב כדי לספר לכם מה קרה אחר כך".
כך נפתחה ההודעה שהתקבלה לאחרונה מבנצי כהן למערכת שווים. כשדיברנו איתו לראשונה, לביא רפאל היה בן שנתיים וחצי וכבר עבר 19 ניתוחים. המשפחה התגוררה אז במיאמי וחיכתה להשתלה של חמישה איברים. ההורים בנצי ואולגה פנו אז לציבור בבקשת עזרה כדי לעמוד בהוצאות הטיפול והשהייה. הם עוד לא ידעו אם ומתי יתקיים הניתוח, אבל הם קיוו שאחריו יוכלו יום אחד לתת לבנם משהו לאכול.
בשיחה חוצת יבשות מספר עכשיו בנצי ממקום מושבו במיאמי כי הכתבה עוררה תגובות רבות וסייעה למשפחה. לדבריו, קמפיין גיוס התרומות שאיתו הם יצאו השיג בין 1.2 ל־1.3 מיליון שקלים מתוך יעד של שלושה מיליון. באותם ימים, הוא נזכר, המשפחה עוד ניסתה להתאקלם במדינה זרה, לטפל בשלושה ילדים קטנים ולהמשיך לגייס כסף כשבישראל פרצה המלחמה.
14 שעות בחדר הניתוח, 476 ימים בבית החולים
ב־13 ביוני 2025, אחרי כשלוש שנות המתנה, לביא נכנס לחדר הניתוח במיאמי. השתלת חמשת האיברים בגופו נמשכה 14 שעות. לדברי בנצי, כמעט חצי שנה עברה עד שלביא התחיל לאכול מעט דרך הפה. בהמשך גופו דחה את המעי המושתל. הוא עבר פעמיים הלם זיהומי ובשלב מסוים, לאחר שגם הכליות קרסו, הוא נזקק לדיאליזה.
הרופאים אמרו להורים שכדי להציל את חייו יצטרכו לכרות שוב את המעי. "בבכי ובצער אמרנו 'בואו נציל אותו קודם'", משחזר בנצי. "אחרי סדרת ניתוחים נותרו ללביא כעשרה סנטימטרים של מעי דק. הכליות חזרו לתפקד והוא עדיין במעקב אחר תפקודן ואחר מצב ריאותיו".
בסך הכל, מספר בנצי, לביא שהה בבית החולים 476 ימים אחרי ההשתלה, יותר מ־180 מהם בטיפול נמרץ. בתחילת אוקטובר הוא חזר הביתה. שני אחיו הגדולים, תאומים בני שש, חיכו לו כל התקופה הזאת.
"הבית שלנו היום הוא יחידת טיפול נמרץ קטנה"
בבית במיאמי לביא מקבל הזנה דרך הווריד. אחות מגיעה בלילות ושלוש עד ארבע פעמים בשבוע המשפחה מגיעה איתו למרפאה. "הבית שלנו היום הוא יחידת טיפול נמרץ קטנה", מספר בנצי ומתאר את הילד שחזר אליו הביתה: "לביא בן ארבע, עם שיתוק מוחין, לא מדבר – ועדיין צוחק יותר מכל אחד שאני מכיר".
גם משנות ההמתנה להשתלה יש לבנצי רגעים שהוא חוזר אליהם. באחד הסרטונים שצילמה המשפחה רואים את לביא מתקדם בעזרת הליכון. בנצי זוכר איך כבר בשבוע הראשון במיאמי הפיזיותרפיסטית הורידה אותו מהמיטה אל הרצפה והתחילה להניע את ידיו ואת רגליו. הרבה אחר כך הגיעו הצעדים עם ההליכון. "הוא לא הלך לבד", אומר בנצי, "אבל הוא הלך".

כעת בנצי ואולגה מחכים לקבל מבית החולים את התיק הרפואי המלא. כשיגיע, הם מתכוונים לפנות לגורמים בישראל כדי לברר אם לביא יוכל לקבל כאן את הטיפול שהוא זקוק לו. אם יתברר שכן, הם רוצים לחזור. בינתיים המשפחה נשארת במיאמי ולדברי בנצי היא עדיין מתקיימת מתרומות.
"זה בית לאנשים עם מוגבלות"
בסוף השיחה בנצי חוזר לכתבה ההיא. לצד העזרה בגיוס התרומות, הוא זוכר את התגובות ואת התחושה שיש מקום שבו הסיפור של לביא יכול להישמע. "זה בית לאנשים עם מוגבלות", הוא אומר על שווים. מבחינתו, החשיבות של במה כזאת נמשכת גם אחרי שקמפיין התרומות מסתיים. היא מאפשרת לאנשים עם מוגבלות ולמשפחותיהם לספר מה קורה להם בין אשפוז לאשפוז, לדבר על הזכויות שלהם ולהגיע לאנשים שמתמודדים עם קשיים דומים.
"יום אחד כתב לי אבא מקומה שש בבית החולים שניידר. זה עתה הודיעו לו שהמחלה של בנו חזרה. הוא סיפר שבכה והיה מרוסק ואז ראה סרטון שלי רוקד ליד מיטתו של לביא שכבר היה מאושפז יותר מ־400 ימים. הוא סיפר לי שנתתי לו אור וכוח", מספר בנצי בהתרגשות.
לפני כשנתיים ביקשו בנצי ואולגה עזרה כדי שלביא יגיע להשתלה. היום הם מבקשים את האפשרות לתכנן את החיים בחזרה לארץ. מאחורי התיק הרפואי שהם מחכים לו יש ילד שזקוק לטיפול, שני אחים והורים שמבקשים לדעת אם שלושת ילדיהם יוכלו לגדול יחד בישראל.
ב־10 בדצמבר, בחנוכה, ימלאו ללביא חמש. זה יהיה יום ההולדת הראשון שלו בבית מאז ההשתלה. אחרי 476 ימים שבהם אחיו חיכו לו, המשפחה כולה תוכל לחגוג סוף סוף ביחד.





