אחרי כ-30 שנות פעילות, “פיצה פצה”, המסעדה המיתולוגית מרחוב אבן גבירול בתל אביב, עומדת לסגור את שעריה. לאורך השנים התפרסמה המסעדה לא רק הודות לאוכל האיטלקי הטוב שהציעה, אלא גם בזכות העובדה שבחרה להעסיק עובדים רבים עם מוגבלות, ואף קיבלה על כך פרסים.
עקב משבר הקורונה, וגם חפירות הרכבת הקלה הסמוכות, המסעדה כמעט לא הייתה פתוחה בשנה האחרונה. עכשיו, למרות התקווה שמביאים איתם החיסונים, הבעלים שלומי סלומון אומר בכאב לב שהוא לא מתכוון לשוב ולפתוח את המקום. לדבריו, הסגר הממושך גרם לנזק כלכלי גדול, ובנוסף לזה הרכבת הקלה שעומדת לעבור ברחוב צפויה לחסום את הגישה למסעדה, מה שיכביד עליה עוד יותר.
האחראית האמיתית להקמת “פיצה פצה” היא סוזנה, אשתו של סלומון, שהגיעה לישראל מאיטליה. “הכרנו בגיל 15 לפני 44 שנים כשהיא עלתה לארץ”, הוא מספר ל”שווים”. “אחרי שהתחתנו נסעתי לאיטליה ללמוד בישול. אני אוהב את המטבח האיטלקי, אוכל פשוט, עממי, לא פלצני, מתאים לכולם – מתינוק ועד מבוגר”.
כאמור, המסעדה העסיקה לאורך יותר משני עשורים עובדים רבים עם צרכים מיוחדים. הם עבדו במלצרות, בהגשה ובפינוי, יחד עם עובדים ללא מוגבלות. חברויות נוצרו עם העובדים “הרגילים” וגם בינם לבין עצמם. סלומון מספר כי העובדים האלה מצויים עכשיו במצוקה גדולה. הוא שומע את זה מההורים שלהם, וגם בשיחות טלפון ישירות שהוא מקבל מהם.
“המצב בקרב האוכלוסייה של האנשים עם הצרכים המיוחדים לא פשוט”, הוא אומר, “בדיוק כמו שהוא לא פשוט לאנשים רגילים. אני שומע שיש מריבות בתוך המשפחות, תסכול, חוסר הבנה של המציאות, פחד, עלייה במפלס המתח בגלל הקורונה. הרבה מסתגרים, הרבה חסרי סבלנות, יותר התפרצויות. הם שואלים מתי נחזור, ואין לי לב להגיד להם שכנראה לא נחזור. אנחנו למעשה סגורים כבר שנה, ואין לי כדאיות כלכלית לפתוח שוב”.
לא מעניינים את המדינה
לדבריו, המדינה עוזרת קצת, אבל זה רחוק מלהיות מספיק. “אנחנו, העצמאים, לא מעניינים אותה. המדינה רק נגררת אחרי קבוצות לחץ כאלה או אחרות”. כשהוא נשאל מה היה רוצה לומר לראש הממשלה, הוא עונה שזה כבר מאוחר מדי. “גם ככה אף אחד לא יקשיב לנו. בכל זאת, מה הייתי אומר לו? לדאוג לעסקים. אף אחד לא רואה את העסקים בצורה האמיתית שלהם. זה אומר שבמשך שנה רק העצמאים אוכלים אותה, הרי אין באמת סגר, הכל תכלס כרגיל. אם תלכי לדיזנגוף, הכל מפוצץ שם”.
סלומון, שמחזיק גם במסעדת “אמורה מיו” בתל אביב, לא רחוק מ”פיצה פצה”, חרד לקיומו הכלכלי. הוא נשוי פלוס שני בנים גדולים, בני 28 ו-32, אחד מהם עובד בעסק איתו. “אני, כמו כולם, נמצא בסכנה כלכלית קיומית. אני לא יודע מה יהיה ומתי זה ייגמר. אני מודאג ומפוחד. מפחד מפשיטת רגל”.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
כל נושא העסקת עובדים עם מוגבלות נכנס לחייו לפני 28 שנה. עמותת אקי”ם וביטוח לאומי יצאו עם מיזם בשם “תעסוקה בדרך אחרת”. “הם פנו אליי והתביישתי לומר לא”, הוא נזכר. “אני יליד הארץ, הוריי מיוון, חונכתי לאהבת אדם, גדלתי בתנועת נוער. עזרה הדדית זה חלק מהדי.אן.איי שלי. לעשות טוב.
“אמרתי, נעשה מצווה ונראה מה הלאה”, הוא ממשיך לספר. “ואז התחילה לעבוד אצלי עובדת אחת עם צרכים מיוחדים במטבח. עם אותה בחורה זה לא הלך כל כך, אבל נקשרתי אליה ולא רציתי לפטר אותה, אז הוצאתי אותה החוצה, מעין מלצרית, רק בלי לקחת הזמנות. היא הייתה מגישה שתייה, ניקתה קצת, וככה זה התחיל במקרה”.
פרס מנשיא המדינה
סלומון היה בין המעסיקים הראשונים שנרתמו לפרויקט, ועם השנים זה הלך והתפתח. “העסקתי בכל רגע נתון שישה-שבעה אנשים עם צרכים מיוחדים בניקוי, הגשה ופינוי. כולם הגיעו אליי דרך ‘תעסוקה בדרך אחרת’. אפילו קיבלתי פרס מנשיא המדינה על הדבר הזה”.
איך היו מערכות היחסים בין העובדים עם מוגבלות וללא מוגבלות?
“היחסים היו מעולים. בלי שום הבדל”.
נוצרו חברויות?
“ודאי. גם בין הלקוחות לעובדים עם המוגבלות. אני מדבר על חברות חברות”.
מה מקור האהדה הגדולה שעורר המקום הזה?
“הפשטות, האהבה, העממיות”.
איך אתה התחברת אישית לעובדים עם המוגבלות?
“אני לא רואה הבדל ביניהם לאנשים ‘רגילים’. אני מתייחס אליהם כשווים בין שווים. רובם עם נשמות של מלאכים, אבל יש תמיד שוני מאחד לשני. תמיד יש יוצאים מן הכלל. אני לא אוהב להכליל, ולכן אני נזהר”.
היו עובדים שפיטרת?
“כן, היו שפיטרתי כשזה לא עבד, אבל תמיד זה היה עם ליווי של הפרויקט ובסיוע של חונך צמוד. בזהירות. זה פרויקט שאני מאוד גאה להיות בין חלוציו. מאז נוספו עוד עסקים כמונו, אבל אנחנו היינו הראשונים, וכואב הלב להוריד ככה את המסך”.
