מזמן לא שוחחנו כאן על הקורונה, ועוד מעט היא כבר חוגגת יום הולדת שנה בישראל. לצערי, כנראה שעוד נמשיך לדבר עליה ולעסוק בה לא מעט.
אז מה השתנה מתחילת שנת הקורונה ועד עכשיו? דווקא מרגיש שלא הרבה במיוחד. שנה שבה עולים אחוזי ההדבקה, ואז יש אזהרות בתקשורת ומיד מכניסים אותנו לסגר, ואז יורדים אחוזי ההדבקה ואנחנו מתמלאים באופטימיות ויוצאים מהסגר. ככה, במשך שנה, החיים שלנו מנוהלים על ידי נגיף שמשתעשע איתנו. המחלה הזו קובעת הכל: מחליטה בשבילנו על הכלכלה, על החינוך, על הכושר, על הפנאי וגם על התרבות.
אבל האמת היא שהשתנו הרבה דברים. החיים שלנו התהפכו מצד לצד. למדנו להיות בבית, לבלות עם המשפחה, החלפנו עבודות או איבדנו עבודות או למדנו לעבוד מהבית. למדנו מהבית או שלא, נהנינו מהבית או שלא. ככה או ככה, איזשהו שינוי אירע לנו ובנו .
עוד מעט פורים. בעצם, הכל התחיל פחות או יותר בפורים שנה שעברה. אם היו אומרים לנו אז ששנה שלמה לפחות ניאלץ להתמודד עם המגפה הזו, כנראה שלא היינו מאמינים. מחופשים או לא, אני מקווה שהחג השנה יהיה שמח יותר מהשנה שעברה, תוך שמירה על כל הכללים וההגבלות, שכולנו עדיין מחויבים בהם.
עכשיו, אחרי שנה שלמה של חוסר ודאות, יש חיסון. איזה כיף. האם זה אומר שחוסל הנגיף? שנגמרה המחלה? לא בדיוק. אבל אין ספק שהחיסון מקדם את האופציה שתסתיים הקורונה. אני לא ממש מאמינה שיגיע היום שבו המגפה הזו תהיה רק חלק מספרי ההיסטוריה וזיכרון רחוק, אבל אני מאמינה שבעזרת החיסון אנחנו יכולים לשלוט בה במקום שהיא תשלוט בנו. מה שאני מציעה, או בעצם מה שהחיסון מציע, דורש הרבה מאמצים, אנרגיות, רצון והתמדה של כולנו. ומה הצעד הראשון? להתחסן כמובן, וברור שגם להמשיך לשמור על כללים מסוימים, בשבילנו וגם למען המשפחות שלנו. חשוב לי לומר שאני לא באה להטיף לאף אחד, אני רק משתפת אתכם בדעותיי ובאמונותיי. אישית, התחסנתי כבר פעמיים, וכך גם בני משפחתי.
החיסון נותן לנו את האפשרות להיות אופטימיים שוב, לראות את האור בקצה המנהרה. עבורי האור בקצה המנהרה הוא לא משהו מוגזם, הוא משהו שאני לגמרי יכולה לדמיין אותו ולהיות אופטימית לגביו.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
אני רוצה שתחשבו על המילה אופטימיות. מה בעצם המשמעות שלה? האם זה אותו דבר כמו המשמעות של תקווה? הן מאוד דומות, אבל בעצם שונות. אנחנו אופטימיים כשיש לנו סיבה להאמין שמשהו באמת יתקיים. להבדיל, אנחנו מקווים אולי דווקא כשיש לנו סיבה להיות פחות אופטימיים. כלומר, התקווה מחזיקה אותנו במצבים שבהם איננו רואים את האור בקצה המנהרה. לאורך כל תקופת הקורונה הייתה ויש לי תקווה שהיא תסתיים ושנחזור לשגרה. עכשיו, כשיש חיסון וכנראה שעוד מעט גם תרופה, יש בי יותר מתקווה, כלומר יש בי גם תקווה וגם אופטימיות.
אני אופטימית בהכל, ביחס לדברים קטנים וגדולים. לחזור לאוניברסיטה לשיעורים פרונטליים, לשבת במסעדה, לחזור לתרבות, לשוב להתחבק, וגם ואולי הכי לפגוש יותר את סבא וסבתא שלי. אני מקווה שגם אתם אופטימיים, שגם אתם מתחסנים והופכים את האופטימיות לקצת יותר אמיתית. אני משוכנעת שנמצא עוד סיבות להיות אופטימיים ולהתמלא בתקווה. מילה של לי.
