היא רק בת שנה, והיא נולדה בשביל להביא אור למקום אפל בחיי אדם. היא עשויה להציל גם אתכם, אם חס וחלילה תגיעו למקום זה. היא באה לעולם כדי שהשלטון לא יתאכזר לאנשים עם מוגבלויות ולא יראה בהם “מסחטת כספים” בכל מצב שהוא. כדאי לכם לזכור את שמה: “הלכת לשצ’נקו”. הלכה היא תקדים משפטי של בית המשפט העליון, שמחייב את הערכאות הנמוכות יותר: בית המשפט המחוזי והשלום.
ההלכה הזו אומרת בפשטות: כשאדם עם מוגבלות מגיע לפשיטת רגל, וקצבת הנכות היא הכנסתו היחידה והוא לא יכול לעבוד, אסור לנכות תשלומים לאנשים להם הוא חייב כסף (נושים) מקצבת הנכות שלו. אסור לגעת בקצבת הנכות שלו! אם כבר נגבו מהאדם תשלומים לקופת פשיטת הרגל, האיסור על גביית הכסף יחול מיד, והגבייה תופסק, אבל יתרה מכך: הוא יחול גם בדיעבד, אחורה בזמן, וכספים שנוכו מהקצבה – יוחזרו, ככל האפשר.
זו לא רשות גורפת להסתבך כלכלית. זו הכרה בכך שבנסיבות מסוימות, כשהאדם נמצא על סף תהום, של “להיות” או “לחדול”, תשלום שלוקח אוכל מפיו הוא אפילו לא עונש חינוכי. והוא הגיע למצב זה לא בגלל מסע בזבוזים בחנויות אלא כי יש לו מוגבלות, שמדרדרת את מצבו, בריאותית וכלכלית.
בתוקף תפקידו, בית המשפט העליון מוסמך לתת “סעד למען הצדק”. בפסק דין אנטולי לשצ’נקו (שעל שמו קרויה ההלכה), כתבו השופטים: נועם סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר: “נוכח אופיה המינימלי של הגמלה, צמצומה באמצעות תשלום חודשי, גם בסכום נמוך, עלול להיות הרה גורל לגבי החייב ויכולתו להתקיים בכבוד” (רע”א 6353/19, 11.2.2020).
נו, אז הכל טוב? כולם שמעו את ההלכה ומיישמים אותה בפסקי הדין? נראה שלא. אחרת, לא היינו מגיעים למצבים בהם ההלכה תיושם רק לאחר שהאדם מערער לבית המשפט העליון על פסיקה קודמת בבית המשפט המחוזי. הניסיונות להיטיב עם מי שגורלו התאכזר אליו מחלחלים לאט למערכת מכל תיקון מחמיר בחוק.
כשנה לאחר שנקבעה, “הלכת לשצ’נקו”, הגיע לבית המשפט העליון נסים עוידה. מה משותף לאנטולי לשצ’נקו ולנסים עוידה? לא המוצא, הדת, הלאום, הגיל, או המיקום הגיאוגרפי. המשותף הוא ששניהם אנשים עם מוגבלויות, שפשטו רגל, ובית המשפט המחוזי, יחד עם כונס הנכסים הרשמי והמנהל המיוחד של נכסיהם, ניסו לקחת את הפרוטה האחרונה שנותרה להם. למעשה, בשני המקרים בית המשפט, כונס הנכסים והמנהל המיוחד בכלל לא חשבו שהם ראויים לקבל הקלה כלשהי. אנטולי, כאמור, היה הראשון, ונסים הוא האחרון, לפי שעה (רע”א 6999/20 הוא מה-24.2.2021).
הבה נלמד לזהות את הנקודות בהן בית המשפט נחלץ לעזרת שני האנשים האלה.
1. לגבי אנטולי, נטען שהוא בעצם עובד! יש לו כושר השתכרות. בערעור, בית המשפט קבע שאנטולי עבד מעט מאוד, וזו הייתה כל יכולתו. עבודתו הייתה בלתי רציפה. הוא עבד בעבודות מזדמנות רק בכדי לא לגווע ברעב.
2. לגבי נסים, נטען שהוא פעל בחוסר תום לב. חוסר תום לב מתקשר לכוונתו של אדם לרמות את זולתו. הרמאות של נסים התבטאה בשני אופנים, לדעת כונס הנכסים והמנהל המיוחד. ראשית, הוא העז להסתבך כלכלית לפני שנקבעה ההלכה ו”בל יהא חוטא נשכר”. שנית, הוא לא מילא את הטפסים כפי שצריך מבחינה ביורוקרטית. זה כבר מראה על נכלוליות.
בית המשפט העליון לא התיימר להיות בוחן לב וכוונות, אבל הוא בהחלט בחן את עניין הכליות, וקיבל את הטיעון שתקופת הרשלנות הביורוקרטית של נסים חפפה לתקופת הניתוח, האשפוז והשיקום שלו ושל בת זוגו. הוא נזקק להשתלת כליה, והיא הייתה התורמת.
3. שוב, לגבי נסים נטען שאם תוחזר לו קצבתו, הרי שיש לו הכנסה וניתן לגבות את החוב מבת זוגו. בית המשפט נזף בטוענים ופסק שזו לא הכנסה “פנויה” אלא “מוגנת”, כסף שאין רשות לגעת בו. כמו כן, גם לבת הזוג יש כושר השתכרות לקוי.
שופטים מסוימים של בית המשפט העליון אוהבים להתפייט, לכלול דברי שירה וחוכמה בפסקי דינם. השופטים סולברג, מינץ ווילנר הפשילו שרוולים, חפרו גומות במעדרי המשפט ונטעו הלכת צדק. הלב החם של המשפט הישראלי פועם בפסקי הדין האלה, מהדהד מבין המילים התכליתיות.
