מאז שפניה היפים ודבריה האמיצים של טל אשר עלו השבוע לאתר “שווים”, אני מתהלך ברגשות מעורבים.
מצד אחד, אין כמו קוראי “שווים”, קהילה חמה ועוטפת שתומכת ללא סייג באדם עם מוגבלות. הכוח המוסרי והחברתי של הקהילה הוא משענתה של טל ומשפחתה. אתם האמנתם בה ללא סייג. אתם הבנתם כמה היא סבלה וכמה אומץ נדרש ממנה בכדי לחשוף את סבלהּ. אתם מכירים מקרים דומים.
מצד שני, מירית, אמא של טל, וגם אני, נחשפנו לתגובות נוספות. תגובות מכוערות. ישנו ארגון, שבאחד מסניפיו בארה”ב עזרה אישה לא ראויה לאדם עם מוגבלות להקליד את דבריו. אפשר היה לדעת שהיא לא ראויה, כי היא גלשה למערכת יחסים אסורה עם אותו אדם. מאז, הארגון הזה רודף משתמשי תת”ח (תקשורת תומכת חלופית) שזקוקים לתמיכה קלה במרפק או ביד, ומכריז שזו הקלדה פסולה ולא נחשבת. הם גלשו לקיצוניות השנייה. הארגון הזה ודומיו לא מאמינים שאדם עם מוגבלות יכול לבטא משהו משלו. אין טראומה מינית. יש רק רעיונות שהושתלו בראשו של אדם עם מוגבלות, כי כל האנשים עם מוגבלות הם חסרי בינה ולכל מי שמסייע להם יש טראומה מינית שהוא שותל בראשם.
מצד שלישי, השתכנעתי שהמשטרה ומערכת המשפט לא עשו כל שביכולתם כדי להגיע לאמת ולצדק במקרה זה, כי מלכתחילה לא האמינו שלעדות בהקלדה של מי שהייתה מנותקת תקשורתית שנים רבות – יהיה משקל מתאים להביס את טענות עורכי דינם של המטפלים המתעללים. אסביר את דבריי: המשטרה טענה שהתמונות המבזות של טל נעלמו, נמחקו – כאילו אין מומחי סייבר בעולם שיכולים לגלות כמעט כל דבר תחת השמיים ובענן. יתרה מזאת: למשטרה יש מומחי סייבר. מחוץ למשטרה ישנם מומחי סייבר שהיו שמחים לעזור.
הגנב יטען: העיוור לא ראה אותי
בעיקר קשה לי המחשבה, שלעדותו של אדם עם מוגבלות יש משקל כה מועט בהליך הפלילי במדינת ישראל כי הוא אדם עם מוגבלות. זה מעניק הגנה כפולה לצד שמולו בבית המשפט. כך, הגנב יטען על העיוור: “הוא לא ראה אותי” (רק שמע את קולי), האנס יטען על הנאנסת האוטיסטית: “הכניסו לה רעיונות לראש”, והדורס יטען על האדם בכסא הגלגלים: “הוא לא יכול להגיד שרץ אחריי ותפס אותי”.
כבוד האדם וזכותו לצדק נסוגים מפני השיקול שהוא לא “עד טוב”. הוא לא יביא להרשעה ב-99%. ומתחילות הפשרות: מאי-הגשת כתב אישום, בשם טובתו של הקורבן עם המוגבלות – ועד חתימת עסקת טיעון מבזה עם העבריין. למעשה, לאדם עם מוגבלות יש סיכויים טובים לנצח בהליך פלילי רק אם הוא מת, וגם זה לא בטוח.
בקצרה: מסיבות שאני לא מצליח להבין, או לא רוצה להבין, לאדם עם מוגבלות, כמו טל אשר, יש אויבים גדולים, חוץ מהעבריין, עוד לפני שדרכה רגלו או רגלה בבית המשפט. האחת היא ארגונים, שבמקום לעזור, מחווים את דעתם המלומדת על כשירותו של אותו אדם (שהם לא מכירים!) רק כי הם מתנגדים לשיטות שימוש בתת”ח שאינן שלהם. הפגיעה באדם עם המוגבלות הוא תוצאת לוואי של ריב על טריטוריה טיפולית.
השנייה היא שהוא לא נחשב “מועמד בטוח” לזכייה במשפט. אסור לפרקליטות, כידוע, להמר. אסור לה גם להיכשל. מה לעשות שזה קורה לה גם כשאין זה אדם עם מוגבלות. ההבנה הזו הייתה צריכה לחזק את הידיים התובעות הרפות – דווקא לתבוע. לנסות ולראות מה יחליט השופט. מה תצעק מאחור החברה.
הייתי רוצה להתעורר בבוקר מחר כלשהו, כשהמציאות הזו תהיה שונה, אבל מחויבותי לשנות את המציאות הזו גדולה מתמיד, כי אני מכיר את טל אשר. היא ראויה לטוב מזה. אני מבקש שתמיד תעזרו לי, לנו, להביא את המחר האחר.
