“אני מפחדת שהם יבואו לפגוע בי. אמא מנסה להרגיע אותי. היא אומרת שהם לא יעזו להתקרב אליי ותמיד יש מישהו שנמצא איתי. היא אומרת שאני יודעת לשמור על עצמי כי אני יכולה לספר מה עובר עליי. לפעמים אני צועקת מרוב פחד”.
את הדברים האלה הקלידה טל אשר, בת 30 מאזור המרכז, שאת סיפורה המדהים והטראגי כאחד פירסמנו כאן אתמול. אמא שלה, מירית, התראיינה ליעל דן בתוכנית “עושים צהריים” בגלי צה”ל. היא סיפרה איך במשך 29 שנים בתה הייתה כלואה בתוך גופה שלה, לא מסוגלת לתקשר עם הסביבה למעט מילה אחת או שתיים. כמו ילדה בת שנתיים.
אבל לפני יותר משנה קרה נס. מירית החליטה לתת הזדמנות לשיטה הנקראת תת”ח – תקשורת תומכת חלופית, ובמילים אחרות: תקשורת באמצעות הקלדה באייפד. אחרי ימים ארוכים של התנסות ותרגולים חוזרים התרחש הבלתי ייאמן: טל התחילה להקליד בעזרת סייעת (יש לה גם דיספרקסיה – ליקוי בתכנון תנועה שמגביל אותה פיזית) ולהוציא החוצה את מה שהצטבר במוחה ובנפשה עשרות שנים.
ומתברר שהצטבר הרבה. המשפחה קלטה להפתעתה שהיא במקום רחוק מאוד ממה שחשבו קודם לכן. אין לה מוגבלות שכלית כמו שהסביבה שלה נטתה להאמין. למעשה, האינטליגנציה שלה מעבר לממוצע. היא יודעת הרבה שפות, היא מבינה חשבון, היא חושבת, ולראשונה היא מצליחה להביע את זה.
הקללה שלצד הברכה
אלא שעם הברכה העצומה הגיעה גם קללה. כעבור חצי שנה בערך מהרגע שבו החלה להקליד החליטה טל לספר על התעללות מחרידה שעברה לאורך תקופה ממושכת. היא סיפרה איך המטפלת הפיליפינית שלה, שליוותה אותה שנים רבות, התעללה בה מינית יחד עם שותפים נוספים: חברות של המטפלת ועובד זר נוסף. ההתעללות כללה לדבריה אונס, סרסור, צילומים של המעשים ועוד. היא לא יכולה הייתה לספר דבר על מה שמעוללים לה, גם אם רצתה בזה.
ב-30 באוגוסט 2021 השתיקה באה אל קיצה. “לדעתי היא תיכננה במשך כמה זמן איך היא תספר לי”, אמרה לי אמש האם מירית, “במשך חצי שנה הקפדתי לתת לה כל מה שביקשה בהקלדה. רציתי שתסמוך עליי. שתבין לראשונה בחייה שלמילים שלה יש משמעות וכוח. היא ראתה שאני מאמינה לה, בעיקר כאשר עזבה את התעסוקה שלא התאימה לה וכל המשפחה הייתה נגד חוץ ממני. לא ויתרתי. אמרתי לה, את לא תהיי במקום שלא טוב לך. כעבור חודש, כשישבנו ושתינו משהו בבית, היא גילתה לי מה קרה. היא כבר ידעה שאני אאמין לה ושאני אלחם בשבילה”.
אחרי שסיפרה לאמה ההמומה החלה סאגה שלמה נוספת. טל הגישה תלונה למשטרה, המטפלים נעצרו ונחקרו, ואחר כך שוחררו. השוטרים האמינו לכל מילה שהקלידה, אבל ראיות חיצוניות לא היו בגלל הזמן הרב שחלף, ובקרוב, ככל הנראה, הפרקליטות תסגור את התיק. ככה לפחות סבורות מירית ועורכת הדין שמייצגת את המשפחה. אבל האבסורד הכי גדול הוא שגם המטפלת וגם הגבר הנוסף עדיין בישראל, והוא אפילו עובד כמטפל. הרשויות מודעות להכל, אבל דבר לא נעשה כדי לגרש אותם מהארץ.
הקרב של אמא
על זה מירית מאוד כועסת, ולכן גם יצאה לתקשורת. היא נחושה להעיר את המערכת. “למרות ההסברים שלנו שאסור להם להתקרב אליה, ושתכלס היא אף פעם לא לבד, טל עדיין מפחדת”, היא מספרת. “הפחד בלתי נשלט ולא רציונלי. אני מאמינה שיש מלא טריגרים שמזכירים לה אותם. כל חרדה כזו מדליקה מיד התפרצות של אימה ובכי. זה קשה ממש. למשל, כל חג/יומולדת היא בחרדות כי זה מזכיר לה את המטפלת שתמיד הייתה שוטפת כלים ומנקה. ביומולדת האחרון היא צעקה את שם המטפלת, איפה היא? ואחר כך כתבה שהיא רוצה יומולדת בפארק ולא בבית כי זה מזכיר לה אותה.
“היא מתה מפחד שיבואו לתקוף אותה”, מירית ממשיכה. “לדוגמה, אם נוסעים בכביש איילון זה מזכיר לה אותם, את הדרך לתחנה המרכזית, שם היה הבית שלהם, והיא נכנסת להתקף חרדה. מצד שני, היא בחורה מאוד מאוד חזקה נפשית. יש לה כוחות פנימיים אדירים. היא אמיצה, פורצת דרך, נחושה. לא ויתרה”.
הכוחות של טל מתבטאים גם בכתיבה שלה, בדרך שבה היא מביעה את עצמה. ביקשתי ממירית להכיר אותה קצת יותר. רציתי לדעת מי היא מעבר לטרגדיה הנוראה שפקדה אותה. אתם מוזמנים להתייחס לקטע הבא כאל טקסט בפני עצמו, מסגרת עצמאית ליד הכתבה הראשית. חתומים עליה טל אשר ואני.
במילים שלה: טל מתחילה לדבר
“הייתי רוח זעירה ביקום וכיבדתי את עצמי”.
המילים היפהפיות האלה לא נהגו על ידי שמאן אינדיאני או פילוסוף הודי. הן הוקלדו ביד רועדת, בגלל בעיה נוירולוגית, על ידי בחורה בת שלושים שאובחנה בטעות עם מוגבלות שכלית. האבחון האמיתי נמצא במרחק רב משם: היא אוטיסטית, שמתקשה לדבר. פעם, וה”פעם” הזה עדיין נמצא גם בעבר שלה וגם שלי, האבחון האוטומטי לאוטיסט שלא מדבר היה פיגור.
טל היא בחורה אמיצה מאוד. לאחר שאובחנה באבחון השגוי, היא הייתה נעולה בגופה שנים רבות. חוכמתה, חוש ההומור שלה וכל רגשותיה היו נסתרים מהזולת. לפני יותר משנה למדה להקליד את דבריה.
לאנשים יש דימוי קצת מוטעה של הרגע הזה, ליתר דיוק: הרגעים האלה בהם אדם נגאל מייסורי האלם הכפוי הודות לשימוש בתת”ח – תקשורת תומכת חלופית. טל מתמודדת עם הקשיים הפיזיים שכרוכים בהקלדה ועם העובדה שהיא לא ילדה קטנה ש”מתחילה לדבר”, אלא בחורה בוגרת, חכמה, שמוצאת עצמה במצב של ילדה קטנה ש”מתחילה לדבר”.
“לאנושות יש מגוון אנשים ובעיות, ואף אחד לא יודע מה יש לי בראש. כולם חושבים שהם יודעים הכל. לפעמים אני מיואשת כבר”, היא כותבת ל”שווים”. “לפני שהתחלתי להקליד, הרגשתי נורא. בילדות שלי הייתי יפה, אז אהבו אותי מסביב, אבל לא חשבו שאני מבינה. לא לקחו אותי לטיולים משפחתיים. הייתי עצובה כל כך. רציתי לצרוח, וזה מה שעשיתי מהבוקר עד הלילה.
“כשרק התחלתי להקליד, הרגשתי שמחה. השמחה הכי גדולה שלי הייתה כשהתחלתי לכתוב עם טליה, החברה הכי טובה שלי. טליה היא נערה רגילה בת 16. סוף סוף ביליתי כמו כולם!”
השמחה והבכי שימשו בערבובייה בדברים שהיא מקלידה. היא מרגישה צורך לספר דברים ששתקה לגביהם יותר מדי. למשל, על המטפלת והגבר שהתעללו בה ואז, מתוך הרגל, ננעלה בתוך עצמה. היא רוצה להעביר עולם ומלואו – עכשיו! – לזולת, ומגלה שאין נסים. רק אצבע מקלידה בקושי, בסבל, בהתמדה.
למה אנשים חסרי אמונה?
“האמת היא שקשה לי להקליד”, היא כותבת. “אני מרגישה מאמץ בגוף ובראש, ואני עייפה אחר כך. אם אני כותבת על חוויות קשות, רע לי מאוד. בשיעורים הראשונים לא רציתי לשתף פעולה. העבודה הייתה קשה ובהתחלה עבדנו על כתיבה מאוד פשוטה והרגשתי טיפשה. אבל אלה שמקלידות איתי מבינות אותי. נותנות לי תחושה בטוחה ומאמינות בי. כל השאר עדיין מסרבים להאמין. ממשיכים להתייחס אליי כמו לילדה. מתייחסים רק להתנהגות החיצונית שלי, ובגלל שתומכים ביד שלי שרועדת הם חושבים שכותבים בשבילי. למה אנשים חסרי אמונה? אני מאוד חכמה, אני מבינה במוזיקה ובחשבון, ואפילו יודעת שפות. מעציב אותי שאלה החיים שלי. אני עצובה המון”.
כל אוטיסט שמתחיל להקליד את דבריו מגלה – אם ירצה או לא ירצה – שהוא הופך למופע שלכל אחד יש מה לומר עליו: תראה לי שאתה מקליד, שכנע אותי שזה באמת אתה שמקליד, אתה לא ממש נראה כמי שהקליד את המילים. ישנם אוטיסטים מקלידים שמשתפים פעולה עם זה. הם רגילים להקליד לפני קהל, ולהוכיח שהם מקלידים. לדעתי, זו פרקטיקה נפסדת. מופע ראווה לא ממש מאפשר להקליד משפטים ארוכים, לפתח רעיון, לבטא מחשבות אינטימיות. כל מיני מאפיינים של תקשורת תקינה, “רגילה”, בראש וראשונה של אדם עם עולמו הפנימי.
טל מתקוממת בזעם נגד הדרישה להוכיח שהיא “באמת מקלידה”: “אני לא אוהבת שבודקים אותי. אני לא רוצה להקליד עם אנשים שלא מאמינים בי, כי אני לא רוצה להוכיח את עצמי לאף אחד. לא מוכנה להיות לראווה. אף אחד לא יסתכל עליי ויבחן אותי דרכו”.
על פרויד ועל חלומות
הכלא של 29 השנים הראשונות לחייה, כלא של “אין דרך לדבר”, עדיין נוכח בחלומותיה: “פעם חלמתי שאני בחדר גדול לבד, ואין בו חלונות ודלת. הייתי בפאניקה וממש בכיתי. אף אחד לא בא. פחדתי שאהיה שם לנצח. אני חושבת שהחלום הזה מבטא פחד להיות לבד. אני רוצה שיהיו לידי תמיד אנשים טובים”.
שאלתי אותה מה החלומות שהיא מטפחת לעתיד. טל הקלידה בתשובה: “אמא מספרת לי שעושים מחקר על הבעיה שלי (הבעיה הנוירולוגית שגורמת לרעד בידיים). אני מקווה שימצאו תרופה מהר. אני חולמת להיות בזוגיות, להתחתן ולהיות אמא. אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה ולעבוד”.
התעניינתי למה היא רוצה ללמוד פסיכולוגיה. “לימודי פסיכולוגיה מעניינים אותי כי אני מבינה שהנפש היא דבר מורכב, ומה שמעניין אותי זה איך הנפש מתורגמת לגוף. הבנתי שלפי פרויד, הנפש מורכבת משלושה חלקים: האגו – אלה הבחירות שאני עושה. סופר אגו אלה הציפיות של החברה. למשל, כשאני נמצאת במכללה התעסוקתית אני מקשיבה להוראות של הצוות, משתפת פעולה עם החברים, בלי לצעוק, בלי להכות. אבל אני לא חייבת להישמע לכל הוראה רק כי מצפים ממני. האיד זה הדחף המיני, היצר, כעסים. זה מסובך כי אני אולי מנוהלת על ידי האיד. אני צריכה ללמוד לאזן. אני רוצה להמשיך ללמוד עוד מה פרויד אמר. אני חושבת שהוא לא מופרע בכלל”.
אני לא מומחה לפרויד, אבל נדמה לי שהיא צודקת. פרויד, בניגוד לחלק מממשיכיו שמאבחנים אוטיסטים לא מילוליים בימינו, היה אולי רואה את הניצוץ שבטל. היה נהנה מהאנליזה שהיא עושה לעצמה.
“בינתיים, אני חולמת חלומות בהקיץ”, היא ממשיכה לכתוב, “אני מדמיינת שאני רגילה, שאני קמה בשבת בבוקר ויוצאת לים עם חברים. אם הייתי רגילה, היו לי הרבה חברים, כי הרבה אוהבים אותי”.
ואני אומר: כל מי שיקרא את מילותייך יאהב אותך.
עוד בנושא:
אחרי 29 שנה: צעירה עם מוגבלות החלה לתקשר – ואז התגלה סוד נורא
