טיילור סוויפט היא כוכבת הפופ הגדולה בעולם, הן מבחינת כמות המעריצים והן מבחינת ההישגים שהגיעה אליהם.
האלבום החדש שלה, “מחלקת המשוררים המעונים”, שבר שיאים בספוטיפיי, וכעת היא האמנית המושמעת ביותר, והאלבום החדש שלה הוא האלבום המושמע ביותר בהיסטוריה של הפלטפורמה – וכל זאת ביום הראשון לפרסומו. בנוסף, סוויפט היא האמנית היחידה (מבין האמנים הגברים והנשים) שזכתה בתואר אלבום השנה 4 פעמים. ואלה רק חלק קטן מההישגים האדירים שהגיעה אליהם.
שיריה של סוויפט תמיד התאפיינו באינטנסיביות רגשית. האינטנסיביות הזו מסופרת בכישרון רב דרך טכניקות ספרותיות ואמצעים רטוריים, מה שלפעמים מסווה את הפגיעות הגדולה שעומדת מאחורי השירים. עם השנים, כשמעמדה התייצב בעולם הפופ, היא הרשתה לעצמה לחשוף יותר ויותר מהפגיעות שלה.
הסנונית הראשונה הייתה “פולקלור”, אלבום האולפן השמיני שלה, שיצא לאור ביולי 2020. בשיר “השושלת האמריקאית המופלאה האחרונה” היא ממצבת את עצמה כיורשת של אישה בשם רבקה, שאיבדה את השפיות ורודפת את הבית שאותו סוויפט רכשה. סוויפט רומזת שכמו רבקה, גם היא משוגעת. באלבום הבא, “Evermore”, שיצא 5 חודשים אחר כך, התמה הזו נמשכת. יש עיסוק בהתמודדות נפשית, אבל כבר ממש טבילת אצבעות, כמו בשיר “בעיות שמפניה”.
האמת, את הרמזים להתמודדות נפשית ניתן למצוא עוד קודם. בחינה מדוקדקת של האלבום “רפיוטיישן” מראה לנו לאילו עומקים רגשיים של אהבה והיסחפות יכולה סוויפט להגיע. שירים כמו “אל תאשימו אותי” מדברים על שיגעון וטירוף בעקבות התאהבות וחוסר יכולת לשלוט במשהו גדול שמשתלט עליך. רק מלשמוע את השיר הזה, יכולתי לנחש שסוויפט כנראה מתמודדת עם מחשבות אובדניות אחרי פרידה. כי איך נאמר זאת, עם רגש גדול לפעמים באה אובדנות גדולה.
בהקלטה המחודשת של האלבום “1989”, סוויפט העלתה מהאוב (או מהבוידעם) שיר שנגנז ולא נכנס לאלבום המקורי, בשם: “האם זה נגמר עכשיו”. השיר מאמת את מה שאני ורבים אחרים שמתמודדים עם קשיי ויסות רגשי חשנו מההתחלה. כשמערכת יחסים אינטנסיבית נגמרת, סוויפט חווה אובדנות. השיר כולל את הבית הבא:
“הו, אלוהים, אני חושבת על
ליפול ממשהו גבוה מאוד בקפיצה
רק כדי לראות אותך בא בריצה
כדי שתגיד את הדבר היחיד שאני רוצה
אבל לא”
בניגוד למצבים נפשיים אחרים, אובדנות בסוף מערכת יחסים זוכה לעתים ללעג גדול, אפילו מצוותים רפואיים. זה נושא שנחשב לטאבו, והיחס אליו נוטה להיות מזלזל. לכאורה, לסכן את החיים שלך אחרי פרידה, כדי לתפוס את תשומת ליבו של מישהו, זה מעשה נלעג. אבל סוויפט עושה לו מקום, ומכאן חשיבות השיר.
אם נחזור רגע ל”רפיוטיישן” ונבין את עוצמת הרגשות של סוויפט, אולי נוכל להבין יותר את הרצון לעשות הכל, כולל לסכן את החיים, רק כדי לקבל בחזרה את הדבר הכל כך נהדר הזה. ולמה זה חשוב? כי כשמישהו מרגיש את התחושה של “אני רוצה לקפוץ מהגג”, הוא חווה עוצמת רגשות מטורפת. כוח שאי אפשר לווסת כמעט. ולעג, בוז והקטנה – כל אלו בחיים לא יצליחו להשקיט את הסערה הזו. בושה רק מחמירה את הדחפים ההרסניים האלו. מה שכן משקיט אותם זה תיקוף!
כשאומרים למישהו “אני יכול לגמרי להבין את הכאב האדיר שאתה נמצא בו, ואם הייתי במצב דומה אני בטוח שגם אני הייתי חווה את אותה מצוקה שאתה מרגיש” – זה אחד הדברים שהכי עוזרים לוויסות הרגש המטורף. אולי זה נשמע הפוך ממה שההיגיון אומר, ולכן היה צורך באשת מקצוע כמו מרשה מ. לינהאן, שתבוא ותמציא את הגלגל ותגיד לאנשי מקצוע שהדרך לעזור לאנשים עם קשיי ויסות רגשי לווסת את עצמם זה על ידי תיקוף. בניגוד למחשבה האינטואיטיבית, השיר “האם זה נגמר עכשיו?” לא מעודד אובדנות, אלא מרסן אותה. סוויפט נותנת לרגש הזה תוקף.
ב”מחלקת המשוררים המעונים” החדש סוויפט כבר לא מסתירה כלום. היא קוראת לעצמה משוגעת שוב ושוב לאורך השירים. היא מדברת על רגשות אובדניים בסוף פרידה באופן מפורש, בלי להקליל ובלי לסייג את זה:
“…לעזאזל, אם אני לא יכולה להיות איתו,
אני יכולה למות, זה לא משנה”…
לצד זה, סוויפט מתוודה בפנינו שלאורך סיבוב ההופעות המטורף ושובר השיאים שלה, היא מתמודדת עם דיכאון קשה. בשיר “אני יכולה לעשות זאת עם לב שבור”, היא מתארת את הפער בין הדמות הנוצצת והמחייכת על הבמה לבין מה שבאמת עובר עליה. בשיר הזה היא שוברת את הקיר הרביעי ומדברת אלינו, המעריצים, ישירות. למה? אני יכול לנחש שזה בגלל הבדידות. אני לא חושב שהיא בודדה פיזית; אני בטוח שהיא מוקפת מלא אנשים שאוהבים אותה ודואגים לה. אבל לחיות עם דיכאון קשה, ואפילו נטיות אובדניות, ולהציג בכאילו שאת שמחה ומאושרת, זו חוויה מאוד מבודדת. אבל אל תקשיבו לי, תקראו את זה בעצמכם במילים שלה:
“אורות, מצלמה, ביץ’, תחייכי,
אפילו כשאת רוצה למות
הוא אמר שהוא יאהב אותי כל חייו,
אבל החיים הללו היו קצרים מדי,
אני נשברת, נופלת על הרצפה,
כל החלקים שלי שבורים ומפוזרים
והקהל צועק ‘עוד'”
בתחילת השיר, סוויפט מדברת על זה שהיא יכולה למכור לנו שקרים. אבל בכך שהיא משתפת את האמת, בהמשך השיר, על השבר בו היא מצויה – היא מגלה לנו שהיא לא רוצה להמשיך לעשות את זה. למה? שוב אני אטען שמחיר הבידוד הוא מחיר קשה מנשוא. אבל אולי, ואני רוצה להאמין שזו גם הסיבה, סוויפט יודעת כמה כוח יש לה. והיא משתמשת בכוח הזה כדי ליצור שיח על נושא שהוא עדיין טאבו. אני בטוח שאני לא האדם היחיד שמתמודד עם בעיות ויסות רגשי שהרגיש הרבה יותר טוב אחרי שהיא העלתה את הנושא.
ואני גם אנסה לשבור לרגע את הקיר הרביעי, ואומר לכם ישירות: אם אתם מתמודדים עם רגשות קשים, תסתכלו על סוויפט. היא שרדה את הרגעים הללו. היא כתבה עליהם והמשיכה הלאה. הרגשות האלו תמיד עוברים בסוף. זה המסר הכי טוב שסוויפט יכולה ללמד אותנו. לא משנה כמה היא אובדנית או מדוכאת, בסוף היא בונה את עצמה מחדש.
החיים של כולנו יותר חשובים מרגש זמני שבסוף יחלוף. והוא יחלוף. תאמינו לי, אני יודע.
לעוד טורים של אמיר שטיין:
https://shavvim.co.il/author/22
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
