זה סיפור על שתי נשים אמיצות: אחת היא ע’, בת 72 עם מוגבלויות קשות, שהצליחה להשמיע את קולה במשפט האונס האכזרי שלה (שמה אינו מוזכר כדי להגן על פרטיותה), השנייה היא שופטת נדירה, שראתה מֵעֵבֶר לקושי ולמוגבלות – והקשיבה למרות הניסיון לפסול את עדותה בשל מגבלותיה. אנחנו חיים בעולם מושגים חדש, שבו לאנשים עם מוגבלות יש זכויות, וחלקן קשורות גם לצדק משפטי.
ע’ מוגדרת כחסרת ישע, מוגבלת מאוד בתנועה ובדיבור, תלויה בצוות בית החולים הסיעודי בו היא נמצאת לביצוע פעולות בסיסיות ומרותקת לכיסא גלגלים. אין לה משפחה שתקשיב ותסייע לה והיא נאנסה באכזריות. הנאשם באונס שלה הוא מטפל בבית החולים הסיעודי בו היא מטופלת, תושב הרשות הפלסטינית. הנאשם חשוד שביצע בה שורה של עבירות מין חמורות: אינוס, מעשים מגונים, ניסיונות לבצע אינוס ומעשי סדום. העבירות המיוחסות לו חמורות מאוד ואני בכוונה לא מתאר לכם אותן באופן גרפי.
המעשים בוצעו כשהיה אחראי על ע’ והיא מעולם לא התלוננה עליו. זאת לא תופעה נדירה – אנשים עם מוגבלות ממעטים להתלונן על מטפלים שפוגעים בהם, ואפילו מנצלים אותם מינית. זה לא דבר קל להתלונן על מטפל, שללא עזרתו לא ניתן לבצע פעולות יומיומיות בסיסיות, שחזק יותר ממך. המטפל הוא האדם הקרוב אליך ביותר ואנשים אחרים לעתים קרובות מדי לא שמים לב וקשה לתקשר להם את המצוקה.
חלק שותקים מבושה ומייאוש, אחרים לא יודעים להתמודד עם הבלבול כי אותו מטפל מתעלל יכול גם להפגין כלפיהם (בעיקר בפומבי) יחס טוב ומתחשב. המטפל שנאשם באונס הקשישה נחשב למטפל מצטיין בבית החולים הסיעודי.
היא לא ישנה בלילות וצועקת “הצילו!”
בחודש יולי 2022 המטפל נתפס בעת מעשה על ידי אח מוסמך, שרק התחיל לעבוד במוסד. הוא לא הכיר היטב את המטפל או את ע’ אבל הבין שהוא רואה התנהגות חריגה – המטפל הפשיט את ע’ בשירותים הצמודים לחדרה (שאינם בטווח המצלמות) ונעל את הדלת. הוא ראה שהמטפל מבצע בה מעשים מגונים שגרמו לה לבכות ושהיא מניעה את ראשה מצד לצד, כמתנגדת, למרות שהיא מוגבלת מאוד בתנועה.
המטפל הנאשם באונס ניסה לשכנע את האח שהיה עד למעשיו לא לדווח על מה שראה, אבל האח המוסמך דיווח לאחראי על המחלקה ולמנהלת המוסד. תיק החקירה נפתח בעקבות עדותו במשטרה.
מיד לאחר שהעיד במשטרה, נאלץ האח להתפטר מהעבודה. לדברי אביו, האח לא מסוגל יותר לעזור בהליך המשפטי בגלל טראומה מהאירוע ובגלל פחד מאחיו של הנאשם, שגם הם מהרשות הפלסטינית, ועובדים באותו בית חולים.
באותו יום או במועד סמוך, המשיך המטפל לתקוף את ע’ מינית ולהתעלל בה תוך שהוא שובר חלק משיניה הקדמיות. ככל הידוע הוא ביצע בה עבירות מין חמש פעמים במשך חודשיים ובעקבות התקיפות מצבה הנפשי והתפקודי הלך והידרדר.
לדברי הצוות המטפל, היא לא ישנה בלילות וצועקת: “הצילו! הצילו!”
“גרסאותיה היו עקביות, דבריה היו אותנטיים ומלווים בדמעות”
בבית המשפט ניסה סנגורו של המטפל הנאשם באונס לפסול את עדותה של ע’. הוא טען שהיא “תשושת נפש”, שסובלת מדיכאון ולכן עדותה לא מהימנה.
בעבר, מוגבלות הייתה עלולה להביא לפסילת עדות אבל בהדרגה חל שינוי ביחס בית המשפט וכיום מותר למומחים ללוות את העדים בעת מתן העדות, ולהסביר את המוגבלות בהופעה מול השופטים. עם הסבר נכון, עדותה של ע’ הייתה מובנת יותר לבית המשפט.
הסיבה השנייה בה נקב הסנגור, בבקשתו לפסול את עדותה של ע’ הקשישה שנאנסה, היא שעדותה לא נגבתה על ידי חוקר מיוחד. הוא בעצם השתמש בחוק, שנועד לעזור לאדם עם מוגבלות להעיד במשטרה ובבית משפט – נגד הקורבן עם המוגבלויות. החוק קובע שאדם רשאי להעיד בשפת סימנים, בכתב, בהקלדה או בפישוט מילולי של השאלות והתשובות. וגם מותר לאדם להיעזר במומחים שיעזרו לו להיות ברור יותר בבית המשפט.
חלק מההתאמות שמקבל אדם עם מוגבלות נפשית או קוגניטיבית היא האפשרות להיחקר במשטרה על ידי חוקר שהוכשר לכך. מילת המפתח היא: “אפשרות” – לא חובה.
השופטת, סא”ל מירב הרשקוביץ-יצחקי, ראתה את האישה שמעבר למוגבלות, את מי שהיא הייתה לפני שהפכה לקורבן. השופטת דחתה את הטענה שע’ (ספציפית) הייתה חייבת להיחקר על ידי חוקר מיוחד וטענה שעדותה הייתה מהימנה ומגובה בעדויות וראיות נוספות.
עוד כתבה הרשקוביץ-יצחקי בהחלטתה: “אישה צלולה וחכמה, שקראה ספרים ועיתונים … שיתפה פעולה עם הצוות … גרסאותיה היו עקביות, דבריה היו אותנטיים ומלווים בדמעות, עצב ותסכול. היא דיברה מדם לבה על המעשים הקשים שעברה, ועל הבושה הגדולה שחשה בעקבות כך. לא היה לה כל מניע או אינטרס להפליל את הנאשם”. השופטת הדגישה שע’ בעצם לא יזמה את התלונה, אלא האח המוסמך שראה את מעשי המטפל ודיווח עליהם.
השופטת התייחסה לעדות ע’, שנגבתה בהמשכים, צולמה והוקלטה. היא בכתה תוך כדי מתן העדות, הצביעה על שיניה החסרות, סיפרה שהתנגדה בכל כוחה, למרות שהיא מוגבלת מאוד בתנועה; סיפרה שכשהמטפל ביצע בה מעשה סדום הוא אמר לה: “את צריכה להגיד תודה שאני עושה לך את זה”.
“דיכאון לא בהכרח פוגע בכושר השיפוט”
השופטת חיזקה את עדותה של ע’ עם עדויות וראיות אחרות כמו עדות האח המוסמך, עדות האחראי על המחלקה, עדויות על מצבה הנפשי הקשה של ע’, מסמכים רפואיים המעידים על שבירת השיניים, ומעשי הנאשם שצולמו במצלמות האבטחה כהכנה לביצוע האונס.
התפקיד שלי, כתבה השופטת, הוא רק להחליט אם יש מספיק ראיות בשביל להשאיר את הנאשם במעצר – ואני מוצאת שיש.
היא הוסיפה גם את דעתה על פסילת עדות של אדם עם מוגבלות נפשית: “נקודת המוצא היא כי קיומה של הפרעה נפשית אינה פוסלת מראש קבילותה של עדות שניתנת על ידי עד או עדה הלוקים באותה הפרעה”. לדבריה, דיכאון לא בהכרח פוגע בכושר השיפוט ובית המשפט יחליט בשלב מאוחר יותר מה משקל העדות.
בסוף הדיון נקבע שהמטפל יישאר במעצר עד תום ההליך המשפטי. השופטת קבעה שמעשיו מסוכנים, שהוא מסוכן לציבור וספציפית עדיין מסוכן לאשה בה הוא התעלל. השופטת ציינה שאכזריותו הרבה של המטפל מתבטאת בעובדה שבחר מטופלת חסרת ישע במיוחד והוסיפה שהנאשם גר ברשות הפלסטינית ולכן עלול להימלט.
מקרה יוצא דופן
המשפט לא הסתיים. השופטת החליטה להותיר את הנאשם במעצר עד לתום ההליך וכתבה החלטה מפורטת ומנומקת, בתקווה שהשופט הבא ישתכנע. בתקווה שגם השופט הבא יהיה אדם שהפנים היטב את הזכויות של אנשים עם מוגבלות בהליך המשפטי, שיראה את ע’ מול עיניו.
המקרה הזה קשה מאוד אבל הוא גם מעורר מעט אופטימיות. הוא מראה את הדרך שעבר בית המשפט ושכיום מצבם של אנשים עם מוגבלויות הרבה פחות גרוע. שופטים מאשרים לסנגורים לנצל את החוק הרבה פחות כדי להצדיק פגיעה באנשים עם מוגבלות.
צריך להדגיש, המקרה הזה יוצא דופן לעומת מקרים אחרים בהם עבודת המשטרה והפרקליטות הייתה פחות רגישה כשאדם עם מוגבלות, איכשהו אזר כוחות להתלונן, או אפילו נחשד בביצוע העבירה. הפעם התביעה עבדה באופן מופתי ובנתה מסכת ראייתית מוצקה מאוד. השופטת לא התעלמה מהראיות ולא פסלה חלקים בעדות של ע’. אפשר רק לקוות שהפסיקה הזאת תעורר השראה בשופטים נוספים.
