“נולדתי וגדלתי בבני ברק למשפחה חרדית בת תשעה ילדים, אבא שעובד שתי משמרות כדי לפרנס בקושי את המשפחה ואם עקרת בית”‘, מספר ל”שווים” הרב אריה מונק, שעומד היום בראש עמותת “בית חם” הפועלת למען אלו שמתמודדים עם מחלות נפש. מונק ידע עוד בילדותו שירצה לתת ולעזור לזולת. “על אף הקשיים הכלכליים שליוו אותנו בשנות הילדות, בבית ספגנו את מידת החסד והנתינה ללא גבול. כל אדם הוא יציר כפיו של בורא עולם ועלינו לכבדו כבן של מלך”, הוא מוסיף בכבוד.
בעמותה נותנים מענה בתחום בריאות הנפש לצעירים ומבוגרים מהמגזר האורתודוקסי, ביותר ממאה ערים בישראל. מונק (48), המנהיג את העמותה ביד מלטפת, נשוי לאסתר ואב לעשרה, תשעה מהם ילדים ביולוגים ואחת באומנה, עם תסמונת דאון. כמו כן הוא סבא לשלושה נכדים.
“בית חם” מחזיקה מרפאות לבריאות הנפש, בהן ניתנים כלל הטיפולים: החל מטיפול פסיכיאטרי וכלה בטיפול פסיכותרפי לילדים ובוגרים. כמו כן, העמותה מתחזקת מרפאות לטיפול בנפגעי טראומה מינית, מגוון שירותי שיקום במרכזים מוגנים ובקהילה, מרכז ייעוץ למשפחות, קו חם לייעוץ ותמיכה ופעילויות פנאי.
הטראומה ששינתה את חייו
“מסלול חיי היה מסלול חרדי קלאסי”, ממשיך מונק לספר. “ילד חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, חתונה, תלמיד כולל כמה שנים ויציאה ללימודי מורה מוסמך. בהמשך עשיתי תואר ראשון בחינוך מיוחד. במסגרת עבודתי כמורה, עסקתי בפיתוח פרויקטים חינוכיים רבים ויוזמה בתחום העזרה לזולת”.
מה בביוגרפיה שלך הכי דחף אותך לפעילות שלך?
“בשנות נעוריי המוקדמות, בערך בגיל 16, חלה אחי בסרטן אלים. במשך ארבע שנות טיפולים בבוסטון ליוויתי אותו ואף זכיתי לתרום לו מח עצם. לצערי, כעבור מספר שבועות, הוא נפטר. שנים אלו היו משמעותיות מאוד בחיי, במיוחד לראות את אבי, כיצד הוא מתפקד כשבנו אהובו נמצא בין חיים למוות. בתקופה זו נוכחתי לראות שאבא הוא ‘נאה דורש ונאה מקיים’, שכל מה שגדלנו עליו, קרי האמונה שהכל מה’ יתברך, זה לא דיבורים בעלמא, אלא דרך חיים מחייבת ומחיה”.
ומתי הוקמה העמותה?
“העמותה הוקמה לפני חצי יובל שנים, עם מחלקה קטנה לשיקום תעסוקתי, וכיום פועלת בכל רחבי הארץ עם מגוון ענק של שירותים ועשרות אלפי מוטבים בשנה. את העמותה הקים אבי, שכאמור אהבת הזולת והרצון לסייע לכל אדם בכל מצב הם נושאים שבוערים בעצמותיו. אבא ראה שאוכלוסיית בריאות הנפש נעזבת, מוזנחת, ולאף אחד לא באמת אכפת ממנה. הוא לקח על עצמו את התפקיד לתת מקום בעולם לאנשים שמתמודדים עם מחלת נפש”.
מונק משחזר את הקושי להחזיק את העמותה משגשגת בשנותיה הראשונות, ועל ההירתמות הפתאומית אך הטבעית שלו לתפקיד באמצע החיים: “אחרי חמש שנים שהעמותה פעלה במסגרת מצומצמת יחסית, נקראתי לדגל, עזבתי את שדה החינוך והגעתי לשדה בוקר, למקום שכמעט ולא נחרש, לאוכלוסייה שסובלת סבל עצום, והפתרונות לסבלה מעטים. לאחר תקופת למידה והתבוננות, זיהיתי שהקושי והכשל טמונים בסטיגמה קשה מאוד בכל הקשור במחלות נפש”.
“אנשים סבלו סבל רב, אך העדיפו להסתיר, לשלוח את הסובל למקום נידח. רחוק מהעין רחוק מהלב”, הוא ממשיך. “המחשבה שכשלא רואים את הסבל מול העיניים, הוא לא קיים, הייתה חלק מהתפיסה. בעיה נוספת הייתה האמונה בזכותו של כל מתמודד לחיים נורמטיביים, ובעיקר הבנה שלכל מתמודד יש את היכולת להשתקם אם רק נאמין בו ונדע כיצד לגשת לנפשו הפצועה. על בסיס הבנות אלו של סטיגמה קשה והרסנית מחד ושל האמון בזכות וביכולת של כל מתמודד לחיים נורמטיביים מאידך, הקמנו את המודל המנצח, שיצר מהפך בציבור הדתי-חרדי בכל הקשור לטיפול ושיקום של מתמודדים עם בעיה נפשית”.
החברה החרדית לא מרבה לעסוק בעולם הנפש. איך הצלחתם לשים את הנושא בכל זאת על השולחן?
“שורשי הפחד נובעים מחוסר ידע ותפיסות שגויות בקשר למחלות נפש. זה נתפס בימים ההם בעיקר דרך חוסר הידע של מהי מחלת נפש. אנשים קראו להם ‘משוגעים’, חשבו שהם ‘מסוכנים’, שהם בלתי צפויים ועוד. האוכלוסייה לא הבינה שיש הבדל בין הפרעות נפשיות למחלות, וגם בתחום המחלות ישנם סוגים של מחלות. דיכאון קל או הפרעת חרדה אינם דומים לסכיזופרניה פרנואידית כרונית או לדיכאון מז’ורי. האסטרטגיה נבנתה כך שככל שאנשים יידעו יותר מידע מדיוק, מקצועי ואמין על מחלות נפש, כך יירד הפחד וכל הנושא נכנס לפרופורציה”.
עם זאת, לא הכל הלך לפי התוכנית של מונק ומשפחתו, הוא מסביר: “הבעיה איתה התמודדנו הייתה שלא היה כל כך שיתוף פעולה מצד שום עיתון חרדי שהסכים להכניס כתבות על נושא בריאות הנפש. לכן, לא הייתה לנו דרך להוציא את התוכנית האסטרטגית לפועל. החלטנו שאם העיתונות לא משתפת פעולה, ‘בית חם’ יוציא עיתון משל עצמו, וכך נוכל להפיץ את המידע המקצועי הנדרש. במהלך חמש שנים הדפסנו במצטבר יותר ממיליון חוברות מידע וסיפורים על בריאות הנפש, שאכן עשו את העבודה ויצרו מהפך תפיסתי בכל הקשור לבריאות הנפש בחברה החרדית”.
“עדיין סובלים מחוסר תקצוב”
“העמותה השיגה רבות בשנות פעילותה”, מתגאה מונק. “אני חושב שהמהפך התפיסתי בקהילה החרדית הוא אחד ההישגים הגדולים שבעקבותיו ישנה צריכת שירותים עצומה. לצד זה, תחום בריאות הנפש עדיין סובל מחוסר תקצוב ופיתוח שירותים נדרשים. גם בתחום זה אני פועל רבות במסגרת ארגון ‘מעוז’ שאני חבר בו יחד עם משרד הבריאות”.
מי מממן את העמותה?
“השירותים שלנו ניתנים בחינם וממומנים על ידי משרדי הממשלה השונים וקופות החולים. כמובן שאנחנו סובלים מתקצוב חסר, שאינו מכסה את עלות השירות. בעניין זה אנו נדרשים לגיוס תרומות מהציבור, בגובה של מיליוני שקלים בשנה. כמו כן, כל פתיחת מרכז דורשת גיוס כספים מחודש, מאחר שהמדינה לא משתתפת בבניית מרכזים, אלא רק במימון הטיפולים”.
מונק מביע אופטימיות בנוגע למודעות בחברה החרדית לנושא התמודדות הנפש, וטוען שהיא השתפרה פלאים בשנים האחרונות: “ללא ספק, עבודתה של ‘בית חם’ בנושא לצד אירועים שקרו בשנים האחרונות כמו הקורונה, תרמו רבות לכך שרוב הציבור לא רק שמע על בריאות הנפש אלא מכיר מאוד מקרוב את הנושא”.
