ב-7 באוקטובר כל המדינה חוותה אסון כבד עם מתקפת הפתע של חמאס, שהובילה לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל". ואולם האסון אצל גלית דן, היה קשה אפילו יותר. נויה, בתה בת ה-13 על הרצף, נרצחה ביחד עם סבתה כרמלה, בזמן ששתיהן שהו בממ"ד. מאז מנסה גלית להסתגל לחיים חדשים ללא בתה ואמה.
היום, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, דן ביקרה בפעם הראשונה בכיתה של נויה, לאחר שלא הייתה שם מאז פגישת ההורים האחרונה, עוד מלפני האסון. "זה היה סופר משמעותי וחשוב, אבל גם קשה בטירוף. הגעתי לשם עם מצגת על נויה ועל כל הדברים שהיא לימדה אותי", היא מספרת בשיחה עם "שווים".
דן מעידה שהילדים בכיתה התעניינו במצגת ובסיפוריה על נויה. "הם היו מאוד מתוקים ושאלו שאלות. אחד הילדים שאל אותי איך אני מחזיקה מעמד". לדבריה, מה שנותן לה את הכוח להמשיך זוהי בתה השנייה. "יש לי עוד ילדה שאני צריכה לגדל והיא צריכה אותי, ובשבילה אני קמה כל בוקר".
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
במהלך השיעור, חבריה של נויה שיתפו מה הייתה נויה בשבילם. "הם סיפרו כמה נויה הייתה משמעותית בשבילם וכמה היא הייתה מחברת בין כולם", אומרת דן. "הסברתי להם שממש חשוב לי הזיכרון שלה, ושהם השותפים שלי לזיכרון". מלבד הכיתה, דן הציגה את המצגת גם בפני צוות המורים.
למה לא הגעת עד היום לבית הספר?
"זה היה לי קשה מדי להגיע אחרי מה שקרה. היום, יום הזיכרון, החלטתי להתגבר על הקושי ולהגיע, כי היה לי חשוב לפגוש ולהכיר אותם".
טקס "כיבוי משואות"
דן תלך מחר (ב') לטקס "כיבוי משואות" ליום הזיכרון, בו היא תכבה את משואת הביטחון האישי, נוכח אירועי ה-7 באוקטובר והעובדה שעד היום אנחנו עדיין נמצאים במלחמה. "הביטחון האישי התנפץ לנו בפרצוף כשחשבנו שאנחנו מוגנים בממ"דים, והרגו אותנו כשהיינו בתוכם", היא אומרת.
דן מספרת שבשבילה כיבוי המשואה, במיוחד בתקופה הזו, הוא חשוב מאוד: "זה הדבר הכי נכון עבורי. כרגע אני ממש לא אופטימית לגבי שיפור המצב במדינה. כיבוי המשואה זו האלטרנטיבה היחידה שיש לי. להיות בטקסים אחרים או לראות אותם, זו ממש לא אופציה מבחינתי".
מחר, בצאת יום הזיכרון, יצוין ערב יום העצמאות ה-76 למדינת ישראל, בו כמדי שנה ייערך טקס המשואות המסורתי. בעקבות המצב, דן חושבת שהטקס הרגיל אינו במקומו. "אני חושבת שהוא לא מייצג את מה שקורה", היא אומרת. "אין מה להדליק. רק כבינו. קרתה לנו זוועה וחייבים להתייחס לזה, כי היא לא נגמרה והיא ממשיכה גם היום".
כבר מעל לשבעה חודשים שהחטופים נמצאים בשבי, ולתחושותיה של דן, ככל שעובר הזמן היא מרגישה שוויתרו עליהם. "הכאב הוא בלתי נסבל ואני מרגישה שהבת שלי נפלה על כלום", היא אומרת. "כל שעובר הזמן יש תחושה שמוותרים עליהם. חייבים להחזיר אותם".
