תומר פרת
בקומפלקס המעצר שמתחת לאדמה, שמתחת להיכלות הצדק, רוחשים חיים. עצירים דופקים על הדלתות, מקללים בלי חשש את הסוהרים, תוך רביצה על רצפת בטון ללא כיסאות או מזרן.
האשנב הקבוע בדלת הברזל נפתח ונסגר בקצב קבוע. הסוהרים מבררים למה צורחים. התשובה: "נחשון, תביא סיגריה יא מניאק", "נחשון, למה לא ניקית את השירותים?"
הכדורים לא איתי. הראש שלי מתחיל לזמזם והעצבנות להתפשט. אני חייב לקרוא לסוהר כדי לראות רופא. נחשון הראשון התעלם מבקשתי, וכך גם השני והשלישי. כנראה לא שמעו על המקצוע. אני מחזיק את עצמי כדי לא לשקוע. אסור לשקוע.
אני צריך להתמודד כעת עם כמה בעיות במקביל. למצוא חגורה לז'ראר במקום זאת שנלקחה מאיתנו. להודיע שאנחנו כאן, והמשימה הקשה ביותר, לבלום את הדיכאון והחרדה שעומדים מולי בפתח.
שד הדיכאון נכנס לנשמתי יום אחד לפני הרבה שנים. מאז רוב הזמן הוא דחוס בבקבוק, הודות לכדורים שאני לוקח כל יום. אבל עכשיו הפקק נפל. אני חוסם את פיית הבקבוק בכף ידי, והוא מתחבט בתוכי, נועץ בי ציפורניים.
זאת לא "תוגת הדמדומים" שכתבה עליה רחל המשוררת, וגם לא "עצב נעים ומפרה", כדברי אותו אמן שזכה סופסוף בראיון סופשבוע להיחשף בו עד כלות. הדיכאון הוא משהו ששותקים מולו ואחריו. הוא חודר לדם ומגיע לכל מקום, מהבהונות ועד לאישונים. "חשיכה נראית". אני שונא את הדיכאון שלי שנאה עזה. לא רוצה לכתוב עליו ולא לתת לו במה.
בשיאו יש בו מלבד שקיעה ביוון מצולה, בבוץ שבקרקעית הנהר, גם בהלה, תסיסה פנימית של רעל, בעבוע של נוזל מרה שחור. זה מתחיל בראש ואחר כך יורד לגרון, ומשם פושה בעצמות, מחליש ומתיש את כל הגוף. יש לשאת אותו כאבן ריחיים על הצוואר לכל מקום, ומעטים מבחינים בו על צווארך. אולי רק בהתקפי האימה בהם הזיעה זולגת על העור החיוור.
הדיכאון הוא פעמון זכוכית שהונח על שושנה כדי להגן עליה, והיא נובלת תחתיו. כי מחנק ואימה משתוללים בתוכו, והחום בלתי נסבל. מילות עידוד לסובלים ממנו דומות לליטוף על כף יד בתוך כפפה. אתה מסתגר, לעתים מכווץ על המיטה או הרצפה, וממתין למשהו. מנין יבוא עזרי. השקט והרעש אינם נסבלים. רק שיניחו לך. שלא תצטרך לצאת מהחדר אל העולם.
עכשיו, על רצפת הבטון סביבי, מהומה אלימה, ואני נטול הגנה, נתון למרמס עבריינים ואנשי חוק. חלום הבלהות התגשם. אני מוטל נטול עור במקום בו צריך ללבוש אריג פלדה. ז'ראר מכווץ בפינה. סביבי פרצופים מכוערים, מקללים, מקניטים. "מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים", קונן ביאליק על אביו המוזג המבוזה.
קירות התא, שהיו פעם לבנים, מוכתמים במזון, ופיח מלהבות מציתים, ומזון מעוכל. הקירות שראו רבבות אנשים מיואשים וחטפו אלפי יריקות רואים אותי ברגע זה. האם הם יודעים שמקומי עכשיו במיטה שלי?
