
כשקראתי את תזכיר חוק שירותי תעסוקה מוגנת לאנשים עם מוגבלות שנחת בתיבת הדוא"ל שלי היום, ידעתי מיד: הממשלה לא מתכוונת להיטיב עם מתמודדי נפש שעובדים בתעסוקה מוגנת או שיקומית. היא מתכוונת לקבור את פסק הדין שהעניק להם זכויות.
פסק דין זֵר מ-2021 הוא תקדימי ופורץ דרך בדיני עבודה לאנשים עם מוגבלויות. בפסק הדין הזה נקבע שלעובד במרכז תעסוקה יש זכויות של עובד: משכורת ראויה, תנאים סוציאליים – דברים בסיסיים כל כך שנחסמים מאדם כי רשויות הרווחה החליטו שהוא לא "עובד" אלא "משתקם". הסיבה שלא שמעתם על פסק הדין הזה לאחרונה, ולא חוויתם את יישומו, היא שהמדינה ערערה עליו תיכף ומיד.
השיטה הוותיקה של הקמת מפעלים על ידי זכיינים ושליחת כוח אדם זול לעבוד בהם במשך שנים, ללא תנאים, ללא יכולת לפרוץ החוצה לתעסוקה "רגילה", הייתה מצב נוח וריווחי למדינה ולזכיינים. חלק מהמפעלים ניסו, באופן סימלי או סימלי פחות, להקנות למשתקמים יכולות עבודה בשוק החופשי, ורובם – ממש לא. אז המדינה יצאה להילחם בפסק הדין, שלטעמה מהווה בזבוז כספים על האנשים עצמם, והסוגייה מיטלטלת מאז שוב ושוב בערכאות השונות.
כעת, החליטה המדינה להשתמש בכוח הרב שלה כדי לקבור את פסק הדין. היא עושה את זה בדרך הרגילה: בונה חוק שמותאם למקרה, ומחוקקת חוק שיבטיח את העובדה שאנשים עם מוגבלויות לא יקבלו זכויות. כך, אי אפשר יהיה להשתמש יותר בפסק הדין. החוק המוצע, אם ייחקק, ינצח אותו בבית משפט.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
המדינה מסתתרת מאחורי החוק
כיצד קוברים חוק שמקנה זכויות לאנשים עם מוגבלות, שעובדים עבודה חרופה במפעל נצלני? אערוך לכם סיור קצר בשביליה העקומים של הצעת החוק: ראשית, קובעים שהוא יחול על "אנשים עם מוגבלות עם יכולת תעסוקתית מופחתת". מי קובע שהם כאלה? נכון, המדינה! כלומר: המדינה ממהרת להשתיק את הטענה שעלתה בפסק דין זֵר, שיותר מדי אנשים עם יכולת לעבוד במקום "רגיל" מושמים לתעסוקה שיקומית שלא כחוק. עכשיו ההשמה הלא חוקית תהיה חוקית, כי כך קובע החוק.
שנית, קובעים ברור, שבתעסוקה שיקומית לא יהיו זכויות. "האנשים שעובדים בתעסוקה הזו הם לא עובדים", זועק החוק, ואיך בכלל העזתם לקבוע אחרת? אבל מנסים לנחם את המשתקמים בכך שהתעסוקה המפלה לא תימשך יותר מחמש שנים, אלא אם כן, הגוף המסתורי ששמו "ועדת שיקום אזורית", יקבע אחרת. אז התעסוקה תימשך שנים רבות, כמו עכשיו.
המחוקק (אלמוני, שמו לא מצוין) היה ודאי מרוצה מאוד מעצמו שקבע בחוק "תוכנית טיפול אישית" ו"הערכה תקופתית". למעשה, שני התנאים האלה כבר מוסדרים בחקיקה הקיימת, שמסדירה את העבודה במפעלי שיקום. הם כבר כתובים בחוק במשך שנים, ואיש לא מקיים אותם. סיבה טובה לחוקק אותם עוד פעם? זה היה מצחיק, אלמלא הכלל שקשור לחקיקה בכנסת, שקובע, כי אין צורך לחוקק חוק פעמיים, במיוחד כשהוא לא מיושם.
אני לא רוצה להלאות אתכם יותר (ולהעציב אתכם) בפירוט התוכן של החוק הזה. ברשותכם, אפנה לרגע למחוקק האלמוני, שחוקק חוק שמתאים לתקופת העבדות בבתי חרושת בתקופת המהפכה התעשייתית. אדוני המחוקק, את דעתך עלינו ועל עבודת יומנו והפרנסה למחייתנו ביטאת באופן ברור בחוק שנועד להחזיר על כנו מצב מפלה. נכון, אם החוק הזה יעבור ברוב הקואליציוני הרגיל, אתה תצליח לעצור למספר שנים את גלגלי הקידמה, והזכויות של אנשים עם מוגבלות בתעסוקה. אבל לכל חקיקה רעה יש מוצאי חקיקה רעה. למילים האלה, שכתובות בהצעה שלך, יש גם היבט של חוזה מצד הכנסת. בעוד חמש שנים, כל האנשים שיופנו כעת לתעסוקה המפלה, ולא יקבלו "תכנית טיפול אישית" ו"הערכה תקופתית", ממש כפי שקרה לחיים זֵר מפסק הדין המקורי, ואחרים שלא יעברו לתעסוקת שוק חופשי לאחר חמש שנים – יתבעו את המדינה בבית המשפט.
שילחו את המאמר הזה לכל מי שהנושא רלוונטי לו. עוד חמש שנים – לתבוע את המדינה!
קראו טורים נוספים של איל שחל >>>





