יחסי האנוש שלי על הפרצוף. עם הפרעת אישיות גבולית, הצלחתי לריב עם הבוס ולעבור 80 עבודות, לריב עם בעלי דירות ולעבור 15 דירות, וביומיום אני רבה עם אנשים רנדומליים – כאלה שעוקפים אותי בתור, חוסמים אותי בחנייה, ובכללי מתנהגים לא כמו שצריך להתנהג.
התחלתי טיפול פסיכולוגי. "תביני, אני צועקת על אנשים כי הם לא מתנהגים כמו שהם אמורים להתנהג, יש לי צורך לחנך אותם". הפסיכולוגית עונה, "רננה, יש לך אמונה בסיסית שהעולם חייב להיות הוגן וצודק, אבל הרבה פעמים זה לא ככה". וואלה, היא הביאה לי כאפה. מסתבר שהעולם מתנהל במציאות, אבל אני יצרתי לעצמי איזו בועת-צדק דמיונית, ואני נלחמת שהיא צריכה להיות העולם. זו אשליה.
"עברתי לדירה חדשה עכשיו", סיפרתי. "אני שומעת את השכנה והילדים שלה צועקים. זה מתסכל אותי, במיוחד בין שתיים לארבע, שיש חוק שאומר שאסור להרעיש". הפסיכולוגית שאלה: "ומה עשית?". עניתי: "בגלל שאני גרה שם רק חודש, אז כלום. לא רוצה שהיא תתבאס שרק הגעתי לגור לידה, וכבר יש לי ביקורת. אבל כל צעקה שלה אני נאכלת מבפנים! אני יודעת שאם אני אעיר לה, זה ישר יהפוך לריב, ככה זה איתי".
היא המשיכה להקשות: "אז את או שותקת או מתפוצצת, זה קיצוני לקצוות. מה עם דרך האמצע? מה "האדם הסביר" היה עושה?". השבתי לה: "אולי הוא היה מעיר בנחמדות איזו הערה. אבל קשה לי לעשות את זה. פעם אחת היא צעקה בצהריים, ובגלל שלא בא לי להתפוצץ עליה, אז, בום, סגרתי את החלון בכעס, והיא נבהלה והסתובבה לראות מה היה הרעש. הבנת? העברתי לה מסר שהיא מרעישה מבלי לומר מילה". היא הסבירה: "זה נקרא פאסיב-אגרסיב. אני רוצה שתחשבי איך את יכולה להתנהג אחרת".
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשביל ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
"מה שלא מדובר – מתנהג"
אוף. התהליך הזה של להתנרמל קשוח. אני צריכה להעיר בנימוס, זה מלאכותי. איך אני עושה את זה? אני מחכה לרגע שאני אתקל בשכנה בחוץ, ואז אעיר לה? אולי אזרוק בדיחה כדי להקליל? ואם היא תענה בחוצפה? אני מפחדת שאתפוצץ עליה.
אבל הפסיכולוגית צודקת. יותר מדי זמן אני שומרת בבטן. לימדו אותי פעם ש"מה שלא מדובר – מתנהג". כלומר, אם לא אבקש בנימוס, זה יצא ממני בפיצוץ, וחבל. החלטתי לשלוח לשכנה וואטסאפ. ככה אפשר לערוך את עצמי, ולא ישר לתקוף. שלחתי הודעה קולית של 3.5 דקות! איזו טרחנית אני.
השכנה הגיבה יחסית סבבה, אבל הוסיפה עקיצה קטנה. אם זה היה פנים אל פנים, ישר הייתי מגיבה לעקיצה, מזל שבחרתי לכתוב.
במקום לסמס לה עקיצה בחזרה, חשבתי רגע והבנתי שאני צריכה לשחרר. שהבעיה היא אצלי. אני מעירה לה כי אני רוצה לשלוט בבועת-הצדק שלי. לחנך אותה שלא צועקים בין שתיים לארבע. אבל תכל'ס אם היה גר פה מישהו במקומי, זה לא היה מציק לו ככה. ואם כן – הוא היה סוגר את החלון או שם אוזניות.
לי היה חשוב לחנך בחוץ, לא בפנים. זו הטעות.
שחררתי, ושיחת הוואטסאפ הסתיימה יפה. נו טוב, עד הסיטואציה הבאה שאני אצטרך להתמודד… איף. אני כבר לא פועלת על אוטומט. טיפול פסיכולוגי מעצבן.
