"העונש שנגזר על המבקש הוא קל שבקלים ולא מבטא את חומרת מעשיו כהוא זה" – כך קבע שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון בהתייחסו להחלטה לגזור 32 חודשי מאסר על מנהל מפעל מבאר שבע שהורשע בעבירות מין חמורות כלפי עובדת עם מוגבלות.
אלרון דחה השבוע את בקשת רשות הערעור של מנהל המפעל, אלי דדון, לאחר שזה הורשע בביצוע עבירות מין והטרדה מינית כלפי עובדת שלו המתמודדת עם שיתוק מוחין. השופט קבע כי אין מקום להתערב בעונש המאסר שהוטל עליו.
דדון הורשע בבית משפט השלום בבאר שבע לאחר הליך הוכחות בשורת עבירות חמורות, ובהן בעילה אסורה בהסכמה, מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות והטרדה מינית. על פי כתב האישום, הוא ניצל את מעמדו כמנהל המפעל ואת מצבה של המתלוננת כדי לבצע בה מעשים מיניים.
בין היתר, הורשע דדון בכך שביקש מהמתלוננת לשלוח לו תמונות אינטימיות, נגע באיבריה המוצנעים במהלך העבודה, הזמין אותה לביתו וביצע בה מעשים מיניים, וכן הורה לה להסתיר את הקשר ביניהם. כשהמתלוננת אמרה לו שהיא מתכוונת להתלונן נגדו, הוא איים עליה "תנסי להפיל אותי, אני אפיל אותך פי שתיים".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
השופט אלרון הדגיש את חומרת מעשיו של דדון, שניצל את תפקידו ומעמדו כמעסיק המתלוננת כדי לפגוע בה מינית. "מצופה היה מדדון, כמנהל מקום עבודה לאנשים עם מוגבלויות, לגלות רגישות יתרה לעובדיו ולכבד את כבודם וזכותם לאוטונומיה. במקום זאת, ניצל באופן ציני ונלוז את מעמדו ותפקידו, ומעל באמון שניתן בו כדי לספק את דחפיו המיניים", כתב בפסק הדין.
בנימוקיו לדחיית הערעור, הוסיף אלרון כי דדון פגע באופן חמור באינטרס החברתי של שילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה. "במקום לשמש כמדריך המקשר בין עובדיו לחברה בכללותה, ומאפשר להם לעבוד ולחיות את חייהם ככל בני האדם, דדון ניצל את מוגבלותה של המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מאנושיותה, ומשתמש בה ככלי להגשמת גחמותיו המיניות".
השופט התייחס בחומרה לניסיונות של דדון לטעון כי לא היה מודע למוגבלות המתלוננת. הוא קבע כי טענה זו מדגישה שהוא טרם הפנים את מלוא הפסול במעשיו והשלכותיהם על המתלוננת. אלרון ציין כי "חריגותה ומוגבלותה של המתלוננת עלו בבירור כבר מהדקות הראשונות של עדותה", וכי דדון, כמנהל המפעל, היה בהכרח מודע למצבה.
בבקשת רשות הערעור, טען דדון כי יש להפחית מעונשו בהתחשב במצבו הרפואי ובזמן שחלף מביצוע העבירות. השופט אלרון דחה טענות אלה וקבע כי העונש שהוטל על דדון "מקל עימו באופן ניכר". הוא הדגיש כי המצב הרפואי כבר נשקל במסגרת הליך גזירת העונש, וכי בעבירות חמורות כאלה, ההתחשבות בנתונים אישיים של הנאשם היא מטבעה פחותה.
אלרון הוסיף כי ניסיונותיו של דדון להתנער ממודעותו למאפייני קורבן מעשיו מדגישים עוד יותר את הצורך בענישה משמעותית. הוא ציין כי דדון היה מנהלה הישיר של המתלוננת, ניהל איתה קשר אישי והיה מודע לקשייה, כולל הסתמכותה על בני משפחה.
אלרון התייחס גם לפער בין המניפולציות שהפעיל דדון על המתלוננת כדי להשיג את מבוקשו, לבין האופן שבו היא הבינה את מעשיו. הוא ציין כי הנזקים שנגרמו למתלוננת מהאירועים קשים ביותר וילוו אותה עוד שנים ארוכות.
בסיכום החלטתו, הדגיש השופט: "העונש שהוטל על דדון הוא קל שבקלים ולא מבטא את חומרת מעשיו כהוא זה. מן הראוי שהמסר שיצא מבית המשפט יהא ברור וחד – מי שמנצל את מוגבלות זולתו ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית אף מעבר לעונש שהוטל על המבקש בענייננו – עונש אשר יהא בו לשקף את החומרה במעשים ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים".
