לא מזמן, אמרתי לא למשרה. אתם בטח שואלים איך זה קרה? הרי, בתור עיוורת, אני סוג של מחויבת לקחת כל משרה שיציעו לי. אם הם העבירו אותי לשלב הבא בתהליך המיון, אני חייבת לעבור אותם. איך זה יכול להיות אחרת?
נתחיל מהסוף: הבנתי שבשוק העבודה, אני הרבה יותר מאשר העובדת העיוורת שלוקחים בתור גימיק. הגעתי לתובנה הזו לאחר שנים של עבודה קשה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
קריאת ההשכמה הגיעה כשמנהלת לשעבר אמרה במסיבת הפרידה ממני שמה שהיה הכי משמעותי לה בעבודה איתי היה שזיהיתי במגע שהשמלה שלה יפה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי. שכבתי במיטה יום שלם ובכיתי. הרי עבדנו הרבה זמן ביחד. למה דווקא זה היה הכי משמעותי לה? לא הבאתי שום דבר אחר לשולחן?
מכאן, התחלתי תהליך של התבוננות עצמית. האם באמת לא הבאתי שום דבר לשולחן או שאותה מנהלת לא הייתה מסוגלת לראות את מה שהיה לי להציע? את התשובה לשאלה זו לעולם לא נדע.
כמה חודשים אחר כך, התחלתי מהפכה. אמרתי למנהלים שלי בעבודה בטלוויזיה: "אני מבקשת לקבל ביקורת בדיוק כמו הרואים. נכון, אני עיוורת. אני לא יודעת לקרוא בברייל אז יש לי שגיאות כתיב. אבל אני מבקשת לקבל ביקורת כמו הרואים בשביל להשתפר".
בהתחלה תהו איך לתת לי ביקורת? איך לשלב אותי בצוות של מתמללים רואים? אבל אני בחרתי להקשות. שלחתי למנהל תוכנית שתמללתי עם מישהו וביקשתי לקבל ציון. הוא זרם.
כמה חודשים אחר כך, בפגישה ליצירת שיתוף פעולה במיזם שלי לעוף על התואר, פתחתי באמירה: "לא אפתח בסיפור האישי שלי הפעם. אני קודם כל יזמית ואשת מקצוע בתחום של שילוב בהשכלה הגבוהה".
שקט שרר בפגישה. איך אמרתי דבר כזה? הרי המיזם נבנה מתוך סיפור אישי. מובן שהם לא שאלו. אבל מיהרתי להסביר: "לא כל אחד שעבר סיפור אישי כמו שלי הקים מיזם. אז אני מבקשת להתייחס אלי קודם כל כיזמית". "רגע", אמר אחד המשתתפים: "הסיפור האישי שלך מסקרן אותי". אמרתי: "מעולה. אספר אותו בסוף". כך היה.
למדתי שנכון להשתמש בסיפור האישי שלי במקומות שהוא הועיל. אבל להגיד: "אני עיוורת, אני עיוורת, קבלו אותי במחיאות כפיים" לא יועיל לאף אחד. קיבלו אותי במחיאות כפיים כשלעוף על התואר זכה בפרס מיזם ראוי לציון של Miss Fix The Universe בשנת 2022.
זו תחרות של בנק הפועלים ושדולת הנשים בישראל. אני עיוורת, אז אבא שלי ליווה אותי לבמה ואחר כך חזרה למקומי. אבל, דבר ראשון, קיבלו אותי כיזמית, כמי שקידמה נשים אחרות עם מוגבלות בצוות המיזם שלה, כמי שעזרה לסטודנטים עם מוגבלויות ללמוד בדרך שלהם.
קיבלו אותי במחיאות כפיים, סוג של, כשגייסתי תוך חמישה ימים מתמללים שיתגברו את צוות המתמללים של חדשות 12 ואת צוות המתמללים של חדשות 13 בתחילת מלחמת חרבות ברזל. לא ידענו איך אראיין לבד. זו הייתה הפעם הראשונה שנדרשתי לזה. שאלתי את המנהל, אותו מנהל שביקשתי ממנו ציון בהתחלה, איך אראה את המסך של המרואיינים כשהם מתמללים? החלטנו שאבקש מהם להביא מחשב נייד ולתמלל עם גוגל דוקס כדי שאוכל לקרוא. הסברנו להם את הסוגיה. חשבתי שיגידו שזה מוזר, אבל הביעו הערכה.
במקום עבודה נוסף, אמרתי לאנשים מראש: "אני עיוורת. אז אקליט לכם הודעות קוליות. בבקשה תקליטו לי חזרה אם אפשר או תקלידו הודעות קצרות". כשנדרשתי להקליד הודעה ממש ארוכה בוואטסאפ אמרתי לאת השותפות: "אשלח לך את ההודעה במייל ואת תעבירי אותה לוואטסאפ אם אפשר". כך היה.
ברגע שהבנתי שאני ראויה להתאים לעצמי את מקום העבודה, וזה לא צריך להוריד מהסטנדרטים המקצועיים שלי, התחלתי להבין מה אני מחפשת במשרה. לא מה הם מחפשים. לא אם הם רוצים אותי. אלא איפה אני חושבת שיהיה לי טוב. אם לא יהיה לי טוב ואעזוב עבודה כעבור כמה חודשים, כפי שעשיתי כמה פעמים, זה לא יועיל.
מעסיקים רואים שורות כאלה בקורות חיים ומגלגלים עיניים. איך אפשר להסביר להם שלפעמים מאתגר להבין מה אני יכולה לעשות ומה לא? איך אפשר להסביר שבהרבה מקומות עבודה או שהתייחסו אלי בתור העובדת העיוורת או שלא התייחסו לעיוורון בכלל שזה לא יותר טוב?
אחרי שהתחלתי להבין איך מתאים לי שיתייחסו אלי ואיזה מקום הייתי רוצה לתת לעיוורון בעבודה, למדתי להגיד לא. זה לא תמיד קל. לא פשוט להגיד: "אני עיוורת, אז אני לא יכולה…" או: "אני עיוורת, אז בשביל שאעשה X צריך לקרות Y". אבל הבנתי שזה הכרחי, עם כל הכאב.
למה אני כותבת את זה? כדי לגרום לכם לתהות איך לאזן בין היותכם אנשי מקצוע או סטודנטים להיותכם אנשים עם מוגבלות? לכל אחד יש איזון עדין שנכון לו. תקף כמובן לשני המינים. מציעה לכם ולכן לחפש אותו. יהיה מעניין ומאתגר. בהצלחה.
