שנת 2025 תסתיים הלילה בחצות. לכבוד המאורע, כתבי שווים מסכמים את השנה שלהם ומספרים על האדם או הגוף שנתן להם השראה בשנה האזרחית החולפת.
גיא וקנין
לא מעט אנשים עם מוגבלות היוו השראה לרבים בשנה האחרונה, אבל רומן טוקונוב, אלוף העולם בהרמת כוח, עליי הכי השפיע.
עד לפני ארבע שנים, טוקונוב, על הרצף האוטיסטי, אפילו לא התאמן בתחום והגיע אליו לגמרי במקרה כשזיהו בו פוטנציאל להצלחה בתחום. הוא החל בשגרת אימונים והעיד שלא משנה מה עמד בדרכו, הוא אף פעם לא הסתכל על קושי או משבר, אלא רק על המטרה.
זה נוגע בי באופן אישי, כי אני בחיים שלי, כשחוויתי משברים, היה לי קשה מאוד להתמודד איתם ולעשות את מה שרומן עושה ולהסתכל על המטרה. היו פעמים שלקח לי המון זמן להתאושש ממשבר וכל הזמן זה ישב לי בראש. מה יקרה אם לא אצליח לצאת ממנו? אם יגיע משבר חדש לפני שהצלחתי להתאושש מהקודם? כאן, הסיפור של רומן עזר לי מאוד.
הבנתי שבשביל להצליח לצאת מהמשבר, צריך באיזשהו מקום להתעלם ממנו ולהסתכל קדימה. התחלתי ליישם את זה. זה עזר לי לשחרר דברים בחיים ולהצליח לעשות מה שפעם לא הצלחתי. מה שקרה לרומן רגע לפני הגמר, הכי גרם לי להבין שזה נכון. שצריך להסתכל רק על המטרה.
בשנה החדשה, לא משנה איזה קושי או משבר מופיעים בחיים שלכם, תזכרו את הסיפור הזה ותסתכלו על המטרה. תאמינו לי, זה יעזור לכם לעבור את המשבר. שנה טובה.
נאוה ארד
השנה, בזכות הפסיכותרפיסט שלי, דיוויד, הגעתי לפריצות דרך רגשיות שכלל לא התקרבתי אליהן במשך חמישים השנים האחרונות.
הוא האדם הכי אותנטי ואמפתי שפגשתי מעודי וכמעט תמיד יודע לומר את מה שאני צריכה לשמוע, ברגע שאני צריכה לשמוע את זה.
דיוויד מלווה אותי מדי שבוע למשך שעתיים-שלוש בפגישה הטיפולית המקוונת שלנו. הוא הפך מהר מאוד לדמות חיונית וחשובה בחיי.
אני מאחלת לעצמי להמשיך כך איתו ככל שהאמצעים שלי יאפשרו לנו וכל עוד הוא ימשיך לעבוד. הלוואי שעוד אנשים היו יכולים להיתרם מהטיפול הייחודי הזה שנקרא תרפיה פרימאלית.
ג'ני בלו
השנה הזאת חידדה לי את הפער בין הצהרות גדולות על שוויון, הכלה ונגישות, לבין החיים עצמם. מדינה שהייתה אמורה להוביל עם מדיניות, תקציבים ואכיפה. מערכות שהיו אמורות להוביל ולקדם ענייני בריאות, חינוך, רווחה ותעסוקה.
תחום בריאות הנפש – מערכת שאמורה לחזק את הפגיעים ביותר, קורסת תחת העומס, חיילים הלומי קרב שמוצאים את עצמם נלחמים לא רק בזיכרונות, אלא גם בבירוקרטיה, בהמתנות ובמחסור חמור במענה רציף. הגופים האלה היו אמורים להיות שם, אבל בפועל הם נעדרו שוב ושוב.
מי שכן היה שם הם האזרחים – הורים שנאבקים על זכויות בסיסיות לילדים שלהם, אנשים עם מוגבלויות ויזמים שמפתחים פתרונות לבד כי אין מענה וארגונים קטנים ויוזמות מקומיות שממלאים חלל שמדינה שלמה השאירה פתוח.
כאן נולדה ההשראה שלי לשנת 2025 – לא בדמות מנהיג כריזמטי ולא במהלך ממשלתי פורץ דרך, אלא בעשייה אזרחית עיקשת. אנשים שלא חיכו לאישור, לא תקציב ולא ועדה, אלא פשוט התחילו לפעול, להנגיש, לדרוש, להיאבק, לפתח. זו השראה לא נוחה כי היא לא מחמיאה למקבלי ההחלטות ולא נותנת תחושת ביטחון. אבל היא אמיתית והיא מזכירה שכשהמערכות לא מתפקדות, החברה האזרחית נאלצת להרים את הראש. זה לא אמור להיות כך, והלוואי שבשנה החדשה זה ישתנה לטובה.
סתיו ניסר
אני מעריכה אנשים שעוברים תהליכים. כך שיכולתי לתת את התואר "ההשראה שלי" להרבה מהאנשים המדהימים שזכיתי לראיין מאז שהתחלתי את דרכי בשווים. לאחר מחשבה עמוקה, בחרתי בליהי זוסמן.
ליהי היא דיאטנית קלינית שמתמודדת גם עם פיברומיאלגיה וגם עם קרוהן. במקום להירתע מנושא התזונה או להתמסכן, היא החליטה לקחת אותו לכיוון אחר. היא למדה להרכיב לעצמה את התפריט המתאים לה ולהגיב בחמלה לטעויות. יותר מכך, היא למדה לסייע לאנשים אחרים. היא מסייעת גם לאנשים שמתמודדים עם פיברומיאלגיה וגם לקשישים.
אבל לא רק בגלל זה בחרתי בליהי להיות ההשראה שלי. בחרתי בה בזכות התהליך שהיא עברה ועוברת עד היום. הרבה אנשים אומרים: "המוגבלות לא עוצרת אותי". אבל לא ליהי. היא מבינה שהחיים משתנים כשמגלים אצלך מחלה כרונית.
הדרך של ליהי לקבל את השינוי ראויה להערצה. במקום להדוף אותו או להמעיט בערכו, היא חיה איתו. היא לומדת אותו. היא מתפתחת כל הזמן. כיום היא סטודנטית לנטורופתיה.
בגלל שהשינוי כל כך חלק מחייה, היא יכולה לחיות חיים מלאים. ההשראה שלי נובעת מהאמירה של ליהי בסוף הריאיון שלנו לכתבה על מציאת עבודה עם מוגבלות חדשה: "אני לא מנהלת את המוגבלות והיא לא מנהלת אותי. אנחנו מתנהלות במסע של החיים ביחד".
אסף וגנר
הפודקאסט של מורן יעקובסון, "אז מה אם אני נכה", הוא פודקאסט מצוין המעניק במה לקולות שלא נשמעים מספיק בשיח הציבורי, אנשים עם מוגבלויות שונות. מורן מראיינת אנשים שחוויותיהם, התמודדויותיהם והידע שצברו נשארים לרוב מחוץ לאור הזרקורים.
דרך ראיונות כנים, רגישים ומכבדים, הפודקאסט חושף את המורכבות של החיים עם מוגבלות לא כסיפור מעורר רחמים אלא כחלק מהחיים עצמם. הוא מאפשר למרואיינים לספר את סיפורם בקולם שלהם, לשתף בקשיים לצד רגעים של חוזק, הומור, משמעות ותקווה.
חשיבותו של הפודקאסט טמונה ביכולתו להעלות מודעות, לשבור סטיגמות וליצור שיח פתוח ומכיל יותר. הוא מעודד הקשבה, הבנה ואמפתיה כלפי אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם ומחזק את ההכרה בכך שלכל אדם יש סיפור שראוי להישמע. זהו פודקאסט משמעותי, חברתי ומעורר מחשבה. מעוניינים להתראיין גם אתם בפודקאסט של מורן? צרו קשר בטלפון 050-748-2865.
מייגן סול
רחל גולן היא לפני הכול שיעור באנושיות, עבורנו, ואני בטוחה שגם עבור הילדים שזכו להתחנך על ידה בבית הספר שבו לימדה. משפט שאני לוקחת ממנה אי שם כילדה בת 19 שמתנדבת בשירות לאומי היה ש"אנושיות זה הדברים הקטנים" – לראות את זה שיושב מולי, או את העצב והעייפות בזווית העין, ולהיות שם, במבט, מילה ובחמלה.
וישנה גם את מעיין הראל גילאור. אחד הסיפורים שלא אשכח שמעיין סיפרה לי – הוא על הילד הקטן שהיה מטפס על הגדר, מגיע לבית משפחתם, דופק על הדלת ונכנס לראות אצלם טלוויזיה. אבל מעיין ומשפחתה, העניקו הרבה יותר משעות מסך אצלם בבית לאותו הילד שטיפס בעקביות יומיומית אל מעבר לגדר. הסיפור הזה הוא מראה לאישה שמעיין הפכה להיות – לוחמת צדק עם ערכי נתינה ולב ענק שיש בו מקום למינימום גראנד קניון. לאישה הזאת פשוט אכפת מאנשים, היא פשוט רואה אותם, ובכנות – לא צריך יותר מזה.
בא לי לקחת את הערכים האלה איתי וגם לבקש מהחברה שלנו לעצור רגע את המרדף המטורף הזה ופשוט לראות. אגב יש לה יום הולדת אז תנו לה בברכות.
