"תנו לעצוב בעצב
כי מישהי כמוני
הלכה לעולמה היום
ויש פחות ממני
נולדתי לשרוד
ולהפיץ את תורתה
להקיא מתוכה
את הר סיני"
(רותי זוארץ)
את המילים האלה כתבה רותי זוארץ ז"ל כאן באתר שווים כהספד לחברתה קארין באומן ז"ל, שנפטרה אחרי מאבק ממושך ומלא כאב בהפרעות אכילה.
גם חייה של רותי התקיימו בצל המחלה הארורה הזו. "כשהבנתי עם בוקר שקארין באומן, אחותי לצרת הבולמיה, הלכה לעולמה, נכנסתי להיסטריה", כתבה אז והוסיפה בכנות: "זה דפוק וזה נשמע נורא, אבל הייתי חייבת לדעת כמה היא שקלה במותה. הייתי חייבת לדעת כמה אני רחוקה ממנה במשקל. אנחנו סמוכות, אני יודעת".
דיברנו אחרי ששלחה את המאמר. היחסים בינינו היו קרובים ופתוחים והרגשתי שאני יכול לשאול הכול. "כמה את שוקלת?" שאלתי, והיא ענתה: "28". אמרתי לה שהיא חייבת לעשות משהו עם זה, שאי אפשר לשקול ככה בגיל 50, אבל בתוך תוכי ידעתי שהדברים נאמרים בשבילי, לא בשבילה. אם הייתה מסוגלת, אם לא הייתה חולה כל כך, הייתה אוכלת ומעלה במשקל גם בלי העצות שלי.
היא כתבה בשווים במשך 3 שנים. העבודה בשבילה הייתה מרפא מהפרעות האכילה שאחזו בגרונה בלי להרפות. "עידן, תשלח לי משימות, אני חייבת לעבוד, זה מציל אותי", הייתה דוחקת בי. האמנתי לה. עיתונות, כתיבה ובמיוחד כתיבת שירים היו כל חייה. זה מה שנתן לה כוח להמשיך גם כשהנפש והגוף דחקו אותה עמוק אל התהום. היא התעקשה לכתוב גם כשהייתה מאושפזת, פעם בבית חולים כזה ופעם באחר.
רותי (52) נולדה וגדלה בנתניה. בגיל 13 החלה לעבוד ככתבת נוער במעריב לנוער ומשם המשיכה לכתיבה במקומונים ובתקשורת הארצית. במשך 30 שנה כתבה בידיעות אחרונות, מעריב, גלובס, ישראל היום וגם אצלנו בשווים. במקביל כתבה ארבעה ספרים: ב-2008 יצא בהוצאת זמורה ביתן הרומן שלה "אכולות" שעסק בהפרעות אכילה. ספרה האחרון, "רותילנד", יצא ב-2024, רק לפני שנתיים.
מלבד הכישרון, רותי הייתה בן אדם טוב ומיטיב. למרות המחלה והכאב שגרמה לה, תמיד שידרה אופטימיות. כמעט בכל שיחה איתי אמרה כמה שווים הוא בית בשבילה וכמה האתר שלנו חשוב לאנשים עם מוגבלויות, כמוה. כשביקרתי אותה בבית החולים רמב"ם אחרי שנפלה וריסקה עצמות בפעם המי יודע כמה, התעקשה שנצא לחצר ונהנה יחד מהשמש. ונהנינו.
היום התבשרתי שזהו, רותי נכנעה למחלה. "ואני?", כתבה במאמר ההוא לזכר קארין, "אני מטביעה את עצמי בעבודה, עד כמה שאני מסוגלת. כותבת עם שגיאות כתיב, באיטיות של נמלה שיש לה תחושת נימול בכל הגוף. כותבת כל עוד רוחי בי, כדי להיקלט בחיים הרגילים, 'בקהילה', מה שנקרא. נעזרת במטפלת שאוטוטו מתמוטטת מכל המשימות שמחייב קיומי. ממש כמו יהודית באומן (אמא של קארין – ע.מ.), שליבי ליבי עליה. מה היא תעשה בחלל שנותר?".
ועכשיו גם אנחנו נותרנו עם חלל. רותי, יהי זכרך ברוך.
