אני מפחדת. נופלים טילים מהשמיים ואין לי שום שליטה או דרך לעצור אותם. אני ישנה בממ"ד, שהוא החדר הקבוע שלי בבית, אבל זה לא אומר שלא קשה ולא מפחיד. הכי מפחיד בלילה. כל לילה זה מתחיל מחדש. יש אזעקה. המשפחה שלי נכנסת פנימה ונעמדת או יושבת מסביב למיטה או עליה.
לעוד טורים של לי – לחצו כאן
ברגעים האלה אני מרגישה כל כך חסרת אונים לנוכח המצב. אין לי שום דרך לעזור להם או להשפיע על מה שקורה. אני מבינה שאין לי הרבה השפעה על מה שקורה. אינני פוליטיקאית ואין לי שום כוח לעשות משהו בנדון או באמת להשפיע, אבל אני כותבת. דרך הכתיבה אני יכולה לשתף בחוויה שלי ואולי אנשים יתחברו למה שאני מתארת ומשתפת.
אז זו החוויה שלי – החוויה של אישה אוטיסטית אפרקסית לאור ובתוך המלחמה בעורף. מעבר לפחד שאולי רובנו חשים, אני חושבת, שהקושי העיקרי שלי רלוונטי יותר אל אנשי הקהילה האוטיסטית. אבל אולי עם חלק מהתחושה יכולים להזדהות גם אנשים מחוץ לקהילה.
לפעמים, אני פשוט לא הצלחתי נפשית להיכנס לממ"ד. אני לא עושה את זה בכוונה. קשה לי מאוד לעצור באמצע את מה שאני עושה. הרגעים שבהם אני מתקשה הם אלו שאני נמצאת בהם באמצע פעולה ומרוכזת בה.
אין לי שום כוונה או אפילו יכולת אמיתית להפסיק פעולה שאני מרוכזת בה, לעבור לממ"ד, להמתין שישחררו אותנו ממנו ולשוב לפעולה שעשיתי מהנקודה שבה הפסקתי אותה. נניח באמצע ארוחה או באמצע הרכבת פאזל או באמצע תוכנית טלוויזיה או כמעט כל דבר אחר. פשוט לא יכולה. אחד מהוריי נשאר איתי בחוץ, למרות שאני לא מסכימה, וגם זה משהו שקשה לי איתו.
אני תמיד מרגישה אשמה שאני מוסיפה לחץ על ההורים שלי במצב שכבר לחוץ מספיק, אבל הם אף פעם לא כועסים, למרות שאני בטוחה שלא פשוט להם.
כשאני מתקשה לקום ולהתייחס לאזעקה במשך היום, עוזר לי מאוד שמי שאיתי מסייע לי להשלים את הפעולה שאני עושה. כלומר, לעזור לי לסיים את התבנית שהתחלתי בה. למשל, כאשר הייתה התרעה מקדימה, בדיוק הייתי בדרך לצאת החוצה לקרוא ספר על ספסל בגינה עם המשלבת שלי. היא ניסתה להחזיר אותי פנימה, אבל לא הסכמתי.
אז במקום זה ירדנו למטה והיא אמרה לי שנקרא עמוד אחד ונחזור לאחר מכן. רק כך הצלחתי לסיים את התבנית ולעלות חזרה למעלה לבית ולממ"ד. אני יודעת שזה לא תמיד עובד, אבל ממה שחוויתי זו הדרך שמתאימה לי כדי להתגבר על הקושי הנקודתי הזה.
דבר נוסף שאני חווה זה כעס. אני לא מבינה למה המלחמה הזו קורית. אנשים נהרגים, בתים נהרסים, והטירוף הזה לא נגמר. אני כועסת. מוצדק או לא מוצדק, אני מקווה שבקרוב נוכל לחזור לשגרה, למרות שבשנתיים או שלוש האחרונות כבר לא בטוחה מה היא. אני מאחלת לכולם מציאות טובה יותר מזו שאנחנו חיים וחווים עכשיו.
