לאחרונה, אני מתמודדת יותר עם אתגרים חדשים. למשל, התחלתי לאכול כמויות מדודות, להוסיף תרגילים ומכשירים חדשים לשגרת הכושר שלי, לצאת לקניות בסופר ועוד. להתמודד עם שינויים זה לא דבר פשוט עבורי. פעמים רבות אני נלחצת מאוד ומרגישה מחנק בגרון. אני מתמלאת בפחד, כאילו שמטו את הרצפה מתחת לרגליי, כאילו אני נופלת לבור ללא תחתית.
לעוד טורים של לי – לחצו כאן
בשבוע שעבר יצאתי לערוך קניות ולהביא מצרכים לסלט סלק. להיות בסופר זו חוויה יחסית שגרתית בעבור מרבית האנשים. עבורי זה ממש לא. בדרך כלל, העומס בסופר הוא בלתי נסבל מבחינתי. כל הצפיפות והריחות והרעשים מתבלגנים לי ביחד ולפעמים אני מרגישה פתאום רצון לברוח.
זה אולי יישמע מוזר, אבל הפעמים שבהן ערכתי קניות בסופר הן ממש מעטות. סופר הוא חלק מהמקומות כאלה, שאין לי בהם שליטה כי יש שם לא מעט אנשים ומדפים עמוסים, אין לי איך לתקשר ואני די מרגישה שם סוג של חוסר אונים.
אני הולכת לסופר עם משלבת כי אין לי דרך לבקש עזרה או לעשות את מה שצריך שם לבד. המשלבות שלי מנסות לעזור לי כשאנחנו נמצאות בחנות ולהרגיע אותי, אבל בלי ההובלה לא הייתי מצליחה לעשות את זה לבד. בין היתר ניסו ללמד אותי להראות פתק בנייד ולהציג לקופאים כדי שידעו את מי לחייב, אבל גם מזה נלחצתי כי בסופו של יום זה עוד דבר חדש להתמודד איתו בתוך מקום שגם ככה מלא בפרטים שגורמים לי לחוסר וודאות ולאתגר לא פשוט.
אני יודעת שלכם זה אולי נראה פשוט, אבל בשבילי זה קשה נורא. עבורכם, ללכת לסופר נראה סוג של שגרה. בשבילי זה בדיוק ההיפך. כל תזוזה של פריט, כל תנועה של אדם, כל סיטואציה, היא חדשה, ועכשיו בתקופה הזאת זה עבורי ממש מלחמה בתוך מלחמה.
לרוב, כשיש אזעקות, בבית אני הולכת לממ"ד שהוא החדר שלי, או כפי שכבר סיפרתי כאן, מסרבת ללכת לממ"ד כשאני באמצע עשייה כלשהיא. בפעם האחרונה, כשיצאתי לסופר, תפסה אותנו האזעקה בקופה. נאלצנו להשאיר הכול בחנות ולחפש מרחב מוגן.
המשלבת שלי הלכה איתי אחרי אנשים לחניון קרוב, אבל הסתבר לנו שהמרחב המוגן שם נעול ונאלצנו לחפש מרחב אחר. בהמשך הרחוב מצאנו כניסה נוספת לחניון, שבה היה מרחב מוגן והוא היה עמוס בצורה מוגזמת. היה לי קשה מאוד לעמוד והתנשפתי בחוזקה. הרגשתי שאין לי מקום, שאני מוצפת מהרעש, מהריחות ומהמבטים.
אנשים שמו לב שקשה לי וניסו לעזור. נערה אחת אפילו הציעה לי לחלוק איתה בסליים שהיה איתה ואחרים הציעו לי כל מיני סוגים של עזרה. הייתי חסרת תקשורת והמשלבת שלי הודתה להם ואמרה שאני בסדר ולא זקוקה לעזרה. אני חושבת, שהיא הבינה שקשה לי, אבל ידעה שכל מה שמתרחש מסביב רק מוסיף לי חרדה.
חשוב לי לציין שאני מעריכה מאוד את הכוונה הטובה, אבל במצבים האלה, כשמדובר בי, הדאגה של אנשים כלפיי דווקא מוסיפה להצפה. בסופו של דבר, במצבים האלה אני זקוקה בעיקר לרוגע, לכל מה שיציב ומוכר.
אני חושבת שרציתי לשתף במה שעובר עליי בזמנים האלה, בתקווה שתבינו יותר את התגובות שלי ואולי של אנשים כמוני. בכל אופן, חשוב לי מאוד לציין את ההערכה שלי כלפי אותם עוברי אורח שהתעניינו בשלומה של בחורה זרה ושונה. שראו אותי בגובה העיניים, שפנו אליי ישירות ולא דיברו מעליי. אולי זה לא היה נראה ככה, אבל הערכתי זאת ממש. כיף לפגוש אנשים כאלה ברחוב. גם בזמנים של מלחמה ואולי במיוחד בהם.
