אתמול בצהריים התפרסמה ב”שווים” כתבה שכותרתה: “איך אפשר? אמא בארה”ב חשודה ברצח בנה האוטיסט”. התגובות לכתבה היו חלוקות. חלק מהקוראים סברו שיש לה חשיבות, אחרים הזדעזעו ודרשו למחוק אותה.
אפשר להבין את המזדעקים. המקרה המתואר בכתבה מזוויע, ונוגע בפחדים הקמאיים ביותר של בני האדם. אמא משליכה את בנה בן ה-9 לנהר אל מותו הוודאי זה משהו שהראש מתקשה לתפוס והלב מסרב לעכל.
ואף על פי כן, הכתבה הייתה צריכה להתפרסם. מי שקדושת החיים היא נר לרגליו, מחויב לעסוק, ובמקרה הזה לדווח, על מקרים בהם החיים נגדעים באכזריות והמוות תופס את מקומם. מתוקף קדושתם של כל החיים, קטנים כגדולים – אלה שתג מוגבלות הוטבע עליהם ואלה שלא – עלינו לדבוק בחקר האמת, ובמקרה זה: הסיבות שגרמו לאם, שאיננה מוגדרת כבעלת עבר פלילי, ליטול את חיי בנה.
הנטייה להוציא אותה ואת המעשה שעשתה מחוץ לגדר – חזקה מאוד. היא זו היא, ואנחנו – אנחנו, ולכן היא מפלצת ואנחנו לא. אני חושב שזה פתרון פשוט מדי. כשהאם נמצאת מחוץ לגדר, היא לא מטרידה אותנו יותר מרגע של צקצוק חסוד.
אולי איפשהו בדרך שעברה האם עם ילדה, היא אמרה: “קשה לי, אני לא יכולה יותר”, בהתחלה בשקט ולאחר מכן בצעקה, ושכנה, עובדת סוציאלית או קרוב משפחה הפנו את מבטם הצידה ונעו באי נוחות. ואז שכחו.
בזמן כלשהו אולי אמרה אמא אחרת: “אין לי כסף בשבילו, הוא לא נותן לי לעבוד, הוא הרס לי את החיים” – והדברים נפלו על אוזניים כרויות מדי. נכנסו לליבו של אדם שאהב את הילד והוא חש שאין לילד יותר אפשרות קיום, ונחרד. דווקא מרוב אהבה ודאגה. יותר מפעם אחת בעבר, כאן אצלנו, המצוקה הזו הולידה את הכותרת: “סבא מסור הרג את נכדו האוטיסט”.
אי שם, בזה הרגע, הולך ברחוב זוג עם פעוט, שהרופא או האחות אמרו עליו: “מסכן. אין לו עתיד. רק למסור למוסד ולהוליד תינוק אחר”.
הנימוק האחרון ברשימת התגובות השליליות היה: “זה לא בסדר כלפי אנשים עם מוגבלויות שיקראו וייבהלו”. ובכן, זה כבר מאוחר מדי. הרבה לפני שאדם עם מוגבלות קורא על אימו האמריקאית של אוטיסט אמריקאי, כבר איחלו לו שימות. ילדים בכיתה, אדם ברחוב. איש מקצוע נחשב (זה תמיד איש מקצוע נחשב) הטיל ספק בחייו, איכות חייו, סיבת קיומו, הזכות לקיומו.
מול כתבה כזו, החיים צריכים לערוך חשבון נפש. המתים לא סובלים עוד.
