תמונה מטרידה מצטיירת מהעתירה נגד הרפורמה בחינוך המיוחד שהוגשה על ידי מספר ארגונים של אנשים עם מוגבלויות והוריהם, בייצוג של עו”ד אביבית ברקאי-אהרונוף מארגון “בזכות” ועו”ד הרן רייכמן מאוניברסיטת חיפה.
פרט נשזר לפרט בתמונה זו, בה משרד החינוך של מדינת ישראל לא מהסס לנצל כל אירוע שנקרה בדרכו, מממשלת מעבר ועד מגיפת קורונה, בכדי לפגוע בטובת תלמידים, ועוד החלשים ביותר – תלמידים עם מוגבלות. על גבם הוא עמל לחסוך כסף, ולצורך כך הוא משית עליהם מכסות. בלי טיפת חמלה על הילדים ועל הוריהם, שגם כך נושאים בעול גדול.
ראשיתו של הסיפור אופטימית: משרד החינוך השיק בקול גדול את “הרפורמה בחינוך המיוחד” (הידועה גם כ”תיקון מספר 11 לחוק חינוך מיוחד”, תוקן ביולי 2018, נכנס לתוקף בינואר 2019). משרד החינוך בישר להורים שהרפורמה היא לטובתם, כי הם יחליטו באיזו מסגרת ילמדו ילדיהם: בחינוך מיוחד או בשילוב.
גם ההליך נראה תקין: יוקמו ועדות זכאות ואפיון. הן תסתמכנה על רצון ההורים, שיגבו את רצונם במסמכים וחוות דעת, יתקיים דיון בין כל הגורמים, ולבסוף הוועדה תחליט איזה תלמיד זכאי לשירותי חינוך מיוחד, מהי רמת התפקוד שלו ומהו סל השירותים שייקבע לו, בהתאם לתפקודו, גם אם ישולב בחינוך רגיל.
הוועדה תיעזר גם בכלי חדש – שאלון הראמ”ה (רמת תפקוד) – ולכן חובה עליה להעביר את השאלון להורים, לכל המאוחר שבועיים לפני הדיון בוועדה. ההורים יכירו את הקריטריונים שיהיו ברורים, גלויים ושוויוניים.
העתירה מתעדת, סעיף אחר סעיף, את מה שקרה במציאות. כיצד הכל השתבש או שובש מהיסוד, תלוי בזווית הראייה של המתבונן.
ראשית, הכלי קם על יוצרו. בעזרת המספר שהפיק, בשקלול של תוכנת מחשב שהפרמטרים שלה לא ידועים, הראמ”ה הפך להיות הגורם הקובע בהחלטות הוועדה. שיקול הדעת של הוועדה הפך זניח וההורים בכלל לא קיבלו את השאלון.
שנית, מהר המסמכים והדיווחים שהצטבר על שולחנות העבודה של עורכי הדין, התברר שבהחלטות הוועדה היו מעורבים שיקולים זרים. משרד החינוך הנחה את הוועדות, לרוב בעל-פה, להגביל את מספר הזכאים לשירותים ואת היקף השירותים. ובמלים אחרות: לקבוע מכסות. השיקול היה כלכלי-תקציבי ולא חינוכי – טובת הילד.
כשהתהליך הוא תקין ושיקול הדעת של הוועדה לא פגום, מתקיים איזון מסוים. שיקולי הוועדה מתבססים על טובת התלמיד, גורמים במשרד החינוך מציגים את המגבלות התקציביות. במצב בו יש מלכתחילה שיקול זר לוועדות הממונות על ידי משרד החינוך, טובת התלמיד המיוחד נפגעת פעמיים. זכותו לשוויון ולשילוב נפגעת מההחלטה, והוא נותר פגיע כי ההורה שלו מנוטרל ממידע ומיכולת להילחם עבורו.
בשלב זה – כך עולה מהעתירה – הזנת הנתונים של שאלון הראמ”ה כבר הניבה “נסים” של ממש: התפקוד של תלמידים רבים עם מוגבלות לא קלה זינק מעלה והם הוגדרו כתלמידים “בתפקוד גבוה”, שזכאים לפחות סיוע. הבעיה הייתה שהנס קרה רק “על הנייר”, ובמציאות התלמיד עדיין זקוק לסיוע רב יותר.
אולי זה לא לגמרי נס, אם מתחשבים בעובדה שהשאלון מולא על ידי איש צוות חינוכי שאינו מומחה למוגבלות התלמיד הספציפי.
אפילו הקורונה לא פגעה ביעילותו של משרד החינוך: הוראות בכתב ובעל-פה המשיכו לעבור בין הפקידים, אבל לא בהכרח להורים. גם הוועדות התקדמו כסדרן, לפעמים ללא נוכחותם הפיזית של ההורים. ההורים הגיבו בטלפון או בשיחת ועידה, ללא מסמכים ומומחים מטעמם, עם ילד צורח ברקע. בגלל הקורונה, לא הייתה להם אפילו הזדמנות נאותה לבקר בבתי הספר ולהתרשם מהם.
העותרים מבקשים תשובות לשאלותיהם על יישום החוק ואפשרות לדיון חוזר לתלמידים שנפגעו מהתנהלות הבלתי תקינה של הוועדות שלהם. הם מזכירים שפתיחת שנת הלימודים תשפ”א קרובה (1.9.2020) וההורים יכולים לשנות את בחירתם רק עד ה-1.7.2020.
העתירה הזו עוד תילמד כחלום בלהות בלימודי משפט מנהלי. זה מקרה בו הרשות המבצעת (משרד החינוך) משתמשת לרעה בכוחה השלטוני, באין מפקח ומגביל. המצב של ממשלות מעבר וקורונה איפשר את זה. ואותה רשות רומסת את זכויות הפרט – הילד, התלמיד: הזכות לשוויון, לכבוד, לחינוך. גרוע מזה: היא ביצעה את החוק באופן שלא תואם את החוק. החוק מבקש להיטיב עם התלמיד המיוחד, לא לפגוע בו ובעתידו.
ההליך שהיה לא תקין הביא להחלטות לא תקינות. נעדרו ממנו הגינות, שיתוף והיוועצות, שקיפות וחופש מידע. שיקול הדעת של הועדות לקה בשיקולים זרים. הם התבקשו לחשוב על המאזן התקציבי ולא על טובת התלמיד.
אני פונה מכאן לבית המשפט: אנא, העבר את ביקורתך השיפוטית על ההתנהלות הזו. הענק לילדים ולהוריהם סעד למען הצדק. הוצא את הצווים שהם מבקשים. זה תפקידך. מי אם לא אתה יעזור להם.
ומה לגבי האמון שאבד? את זה שום צו כבר לא יתקן.
