ליהי צוברי
אני לא מאמינה שעוד פעם הגיע הקיץ, וששוב שולחים לי את המעטפה הזו. למה אני אף פעם לא מתקשרת למשרדים כדי להגיד להם להוריד אותי מהרשימה? זה הרי לא רלוונטי. אני בת 29, מה קייטנת איל"ן? מה הקשר?
אבל כמה שזה נשמע מביך, כל שנה אני לא זורקת את הטפסים לפח. אולי בכל זאת אשנה את דעתי. לזרוק את הטפסים זה לנתק את הקשר עם המקום הזה סופית, וכנראה שאני לא באמת מסוגלת.
מחנה איל"ן זה המקום הראשון שבו הרגשתי שווה בין שווים. היום, כשאני חושבת על התקופה הזאת, דבר ראשון עולה בי חיוך. אני לא אשכח איך ערב לפני היציאה למחנה הייתה ניצתת בי מעין התרגשות כזו מיוחדת. השבוע הזה, אני קצת פחות נכה.
מרגע שגלגלי הכיסא שלי נחתו בשער היישוב, הרגשתי איך הלב שלי מתרחב. הנה חבריי הוותיקים, במקום שבו אנחנו נפגשים לשבוע שיא שמסכם פעילות שנתית שלמה. פעילויות קבוצתיות, סדנאות, מופעים, וכמובן הרבה בריכה ומים.
המוזיקה נשמעת מרחוק, מקבלת את פניי בחיבוק גדול, ושואבת אותי פנימה אל תוך הקסם הזה. הוא מתרחש דווקא בדברים הקטנים: במפגשים האמיתיים, בשיחות אל תוך הלילה, בהומור ובכיף המשוחרר מפחדים וממגבלות. יש שם יכולת להיות יחד באמת, בלי מסכות, ובתוך כל זה אי אפשר בכלל להבחין בין חניך למדריך. אפילו התאהבתי באחד, אבל זה כבר עניין לטור אחר.
האוויר של הקיץ מכווץ לי את הלב בגעגוע. זו לא רק נוסטלגיה.יש בי כמיהה אמיתית להגיע לשם. אני ממש יכולה לעצום את העיניים ולחוש בריח המקום, ויחד עם זאת אני מרגישה מטופשת.
למה אני מתגעגעת לכל הרוחות? הרי מי שעושה את המקום זה האנשים, והאנשים עצמם, כלומר חברים שלי, ברובם כבר נשואים, חלקם הגדול עם ילדים. כולנו התקדמנו. גם אם אני אלך, הם כבר לא יהיו שם. אז מה מונע ממני להתקדם הלאה, ליצור חברויות חדשות? אני צריכה לנסות לחפש את התחושה הזו במקום אחר.
לכאורה, הגשמתי את רוב המטרות שהצבתי לעצמי בילדותי. אני בחורה עצמאית, משכילה, עומדת לסיים תואר, עובדת על תסריט, בזוגיות. מה אני עוד רוצה?
אני כותבת את הדברים האלה, ובאותה נשימה צפה ועולה לעיניי שוב התמונה של כולנו יחד, ואני לא מצליחה להתנתק מזה. אף פעם, בשום מקום אחר, לא הרגשתי שרואים אותי מעבר לכיסא הגלגלים כמו במקום הזה.
כולנו מתגעגעים, כל הזמן. אין מה להילחם בגעגוע הזה, אבל צריך לשמור שהוא לא יתקע אותנו מאחור. זה שדברים כאלה היו בחיים שלי, רק מזכיר לי שהם אפשריים, ושיש לי את היכולת ליצור אותם שוב מחדש. אני פותחת את המעטפה ותולה את הטפסים על לוח המודעות. עד לשנה הבאה.
טורים קודמים:
אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אליך
